היה לה שיער ארוך ורך, שהרוח אהבה לשחק בו: לשטוח אותו מאחוריה כשובל, להתחפר בתוכו, להתגלגל בו, להסיט אותו כוילון על פניה החלקות, היפות, החיוורות מעט. זהוב הוא היה, השיער שלה. זהוב כמו קרני השמש שריצדו בו. זהוב כמו החול. אחלמה,הייתי קורא לה. והיא, מבלי להביט בי כלל, היתה ממשיכה לפסוע הלוך ושוב לאורך הים. בצעדיה הקלים דמתה כנוגעת-לא-נוגעת בחול הרך, עד שהיית תוהה עם אמנם השאירה עליו עקבות. היתה מביטה אל הים, מפזמת לעצמה מנגינה נוגה. שקטה כל כך. יפה כל כך. אחלמה שלי.
אהבתי לרדת לחוף המרוחק, לעקוף את איזור הבניה, לעבור מעל גדר הפח, להמשיך הלאה לאורך החוף עד שאחרונת סוכות המצילים נעלמת באופק וקול קריאות המצילים נדם. זאת היתה חלקת האלוקים שלי. להתפלל עם המית הגלים, לשטוח הרהורי אל הרוח. להניח לאויר המלוח למוסס את ההתנגדות האחרונה. להתיר את הקשר האחרון... להתרוקן. ימים חמים של סוף הקיץ. עוד חודש ימים נוראים. עוד חודשיים נגמרת החופשה. ועוד ארבעה חודשים...
לנשום את ריח הים. להחזיק עמוק בבטן. לשחרר. עמליה אמרה שעכשיו הזמן הטוב ביותר לסדר את כל מה שצריך לחתונה. כשיתחילו הלימודים יהיה קשה יותר. היא כבר תכננה הכל, עמליה שלי. כתבה רשימות מסודרות במחברת. מה כל אחד צריך לעשות. מה לבד, מה ביחד. מה כבר הוחלט, מה עדיין צריך להחליט. היום צריך לעבור על מודעות בעיתונים. דירה. מחר לראות אולם בראשון. מחרתיים רחובות. היא רוצה שילוב של פרחים כחולים, מה אני אומר.
באותו יום כשירדתי לים, הבחנתי בה לראשונה. יכול להיות שכבר ראיתי אותה קודם. יכול להיות שבהיתי בה שעות לפני שלפתע חדרה לסף תודעתי, מגיחה מנוף הסלעים והחולות, בשעת צהריים קופחת, מתעלמת לגמרי מהחום הכבד, מחוסר השפיות להיות שם בכלל, על החוף, ביום שכזה. ילדה כבת שתים עשרה, היא נראתה. דמות צנומה, עוטה שמלה פשוטה, לבנה, מתנפנפת ברוח, ורדיד צח וארוך. שולי השמלה היו מוכתמים בבוץ ים. רגליה יחפות. שערה פרוע. כך לפתע לכדה את תשומת ליבי, כשהיא מטיילת את טיוליה האינסופיים, עיניה מברכות לשלום את השחפים על החוף, גופה נע עם ריקוד הגלים. לא נרתעת כשרגליה נרטבות ורסס הים זורה על שמלתה נקודות נקודות...
עמליה, למה בעצם שלא תפזרי את השיער? הנה כך. ותאריכי אותו. לא, באמת, זה הרבה יותר יפה מאשר מהודק אחורה... מה אני מבין בזה. ... טוב, נו, כנראה שאת צודקת. לא, סתם חשבתי.
כמעט כל יום הייתי מגיע לחלקה שכוחת האדם. וכל פעם שהגעתי ראיתי אותה. לאט לאט התרגלתי להתבונן בה. מסוקרן, תמה. תמהתי - מה יש לה להגיד לו, לים, שהיא עומדת ומשיחה עמו שעות ארוכות כל כך. ועוד תמהתי - איך זה יש לי הרושם שהים אף הוא עונה לה. ומדוע לי לעולם אינו עונה...
דרור, איפה היית כל היום?...מה?...למה אתה לא עונה לי בפלאפון? - אה, השארת אותו סגור? נו, אז איפה-...בים?! עוד הפעם?! דרור, אתה יודע עוד כמה דברים יש לנו לארגן?? זה ממש לא אחראי מצדך. אין ברירה, דרור, צריך להיות מעשי. בכלל, מה אתה עושה שם בים כל כך הרבה שעות - שוחה, רץ?...מה זאת אומרת "סתם"?... "יושב על החוף"??! מה זה, עוד כזה משהו של אומנים שאני לא אבין? אוי, דרור!
יש לה קול מתוק, לאחלמה שלי. וצלול מאוד. והיא תמיד מזמזמת מנגינות של סתיו, יפות ונוגות, כמו חורשה של עצים שעליהם צהובים ואדומים כעולים באש. כמו רוח קרירה בשעת בין ערביים. כמו קרן שמש אחרונה על החוף. פעם אזרתי אומץ ושאלתי אותה - "מה המנגינה הזאת שאת שרה?" היא הפנתה את ראשה לעברי, ועיני הקריסטל שלה הביטו בי, או בעצם דרכי אל האופק, במבט מרוחק ועם זאת נוקב. היא הרימה קונכיה שנחה לרגליה, הצמידה אותה לאזני ושאלה "אתה יודע מה שומעים בקונכיה כזאת?" "בטח, את הים." עניתי. היא נתנה בי מבט של אכזבה וביטול, כאילו מתחרטת על שלרגע חשבה שאבין. "געגועים", אמרה בשקט. היא החוותה בראשה אל הים שהשתרע לפנינו אינסופי, ובמבטה אל האופק שאלה: "מה המרחק הגדול ביותר שהרחקת אי פעם מהבית?" ואחרי שתיקה קצרה: "הם כבר מזמן לא מחכים לי. אף אחד לא עבר את הים וחזר. אי אפשר לחצות ים כזה יותר מפעם אחת, אתה יודע..."
רציתי לחפות על טפשותי מקודם,. רציתי לומר משהו אצילי ובוטח, כמו נסיך לפרוס עליה את חסותי. להציע תנחומים על מולדתה שאבדה לה. להבטיח שאמצא עבורה דרך לחצות את הים, אל תדאגי אחלמה! נאלמתי, ורק הוספתי להתבונן בה עד שהערב העריב ונזכרתי שכבר מזמן הייתי צריך לחזור הביתה.
בימים שלאחר מכן כבר לא התביישתי. הייתי מטייל אחרי אחלמה על החוף. היא היתה מספרת לי על עצים שפרחיהם פעמוני קריסטל, ועצים אחרים המצמיחים מטבעות נחושת עתיקים. על פירות תְּפוחים מעסיס מתוק שהיו מרפאים את האוכל מכל חולי. על ציפורים שכנפיהן אש לוהטת וזמרתן מתוקה מכל ממתקים. ועל חופים לבנים רחוקים ארוכים משובצים חלוקי אבן בשלל צבעים.
מדי פעם בדברה היתה מסיטה את שער המשי שלה הצידה. רעד עבר בגוי.או שהיתה מניפה את על גבה את הרדיד הלבן, ודימיתי לראות פתותים של שלג מרחפים באויר ונוחתים ברכות על החוף. במקום שהגיעה ממנו, היו שקיעות סגולות עזות, והעלים ניגנו כשנפלו. לכל עלה היתה מנגינה מיוחדת משלו, אותה השמיע רק בשעה שנשר, עד שגוע אל עפרו ומת. חשבתי לספר על זה לעמליה, אבל ידעתי - היא לא תבין. עמליה. כמה רחוקה נראתה עכשיו. כמה הזויה.
לא עמליה, לא. עוד לא דיברתי עם הבן-דוד שלי לגבי ההנחה. לא, גם לא התקשרתי לדירת-שני-חדרים-קומה-רביעית-בלי. - לא יודע. לא יודע למה. עוד לא הספקתי. עמליה, מה את רוצה ממני?... לא, עמליה, לא, לא, זה לא נכון. את יודעת שזה לא נכון. את יודעת שאני רוצה להתחתן איתך. אני אוהב אותך, עמליה. עמליה, כבר דיברנו על זה. אני אהיה יותר מעשי להבא, באמת. ממחר, עמליה, זהו - ממחר. מחר אני לא יורד לים. מבטיח. מחר - אני מקדיש את כל היום לך. לנו. בסדר?
את עמליה הכרתי באוניברסיטה. היא למדה כלכלה. היתה תלמידה מצטיינת. ועם כל ההשקעה בלימודים, תמיד מצאה זמן לדברים שהיו חשובים לה. היתה באגודת הסטודנטים שנה, והתנדבה במד"א. תמיד התלבשה לפי צו האופנה. היתה מטופחת מאוד, אך לא ממש יפה. כשהיית איתה, היתה לך הרגשה של עולם יציב, בטוח, מובנה, מסודר. היינו מתווכחים הרבה, על כל נושא שבעולם, והיא תמיד היתה מנצחת. עמליה אמרה שכשנתחתן היא תלמד אותי להיות מסודר. לא תהיה לי ברירה. היא פשוט לא סובלת שיש בלגן בבית. פעם הבאתי אותה הביתה, והיא סידרה לי את החדר כל כך טוב, שלקח לו שבוע שלם להגיע למצב הקודם. אמא שלי אמרה שעמליה טובה בשבילי. היא תסדר לי את הראש, היא אמרה. סוף סוף אתה מביא הביתה בחורה עם ראש על הכתפיים.
היא כותבת שירים, אחלמה. ושיריה כמזור לנפש יגעה. עורגים וכמהים וכוספים ואוהבים, וחולמים כל כך, כמוה. החלטתי להביא איתי מחברת, לרשום. חבל שיאבדו. היא לא אמרה שיר יותר מפעם אחת. התחלתי ללכת אחריה ולרשום. ולאט לאט הרחיקו נדודינו עוד ועוד לאורך החוף, עד שפעם אחת היה עלי ללכת ממש עד אמצע הלילה כדי לחזור. עמליה כבר כמעט שלא דיברה איתי, כל כך פגועה היתה. מחר אפצה אותה, לחשתי. מחר.
הייתי חולם על אחלמה בלילה, חולם אותה ביום. הייתי מהלך בסמטאות עירה, על אבני הרחוב המסותתות שנחצבו מהררי החלומות הגנוזים שבפאתי הממלכה. הייתי שותה לשכרה מיין האשליות המתוק שהיו מגישים לי הרוכלים בדוכנים, מתוך גביעים מצופים בזהב. סורגי החלונות עשויים היו קורי כסף דקיקים, והם היו מזהירים באור נגוהות נפלא כשאור הירח ליטף אותם. ובלילה היו זמרי הרחוב עומדים מתחתיהם ומנגנים ניגוני ערש ושירי אהבה לאלו ששילמו להם מבעוד יום. היו שם עננים קלים ונמוכים שמגעם כעין פרווה מלטפת, אך נטולי משקל הם לחלוטין. בשעות הערפילים הם היו יורדים על הרחובות ואופפים אותך, עד שלא היית "דרור!!" מה, מה... " דרור, תתעורר תתעורר ! דרור! " היא הקיפה אותי בזרועותיה , ספק חיבקה ספק ניערה אותי. עמליה ,מה את עושה כאן, מה ... איפה... הי, רגע... מבלי אומר היא אחזה בידי וגררה אותי משם, ואני נמשך אחריה, כושל ומדדה.
" דרור, תפקח את העיניים ! " אמרה, כשהגענו למגדלור נטוש.המגדלור לא היה זכור לי מקודם, כנראה שהרחקתי לכת הפעם. " עלה ! " היא אמרה לי, ועלינו אל תוך המגדלור. אחלמה נעלמה באופק. " דרור, אתה לא רואה מה היא עושה לך! אבל אל תדאג, דרור, אל תדאג. הכל בסדר עכשיו. אנחנו נוציא אותך מזה, אתה תראה. "
עמליה על מה את מדברת? את בכלל לא מכירה את אחלמה! את מקנאת?! כואב לך שיש לי דברים משלי שאת לא שותפה להם?! זה בגלל שהעולם שלך כזה... צר, כזה... מעשי... את רואה רק את מה שלפנייך! לך אחלמה בחיים לא היתה מקריאה שירים וזה כואב לך!
מבלי אומר נטלה עמליה את המשקפת והגישה לי. במשקפת נראתה לעיני דמותה של אחלמה כפי שראיתיה פעמים כה רבות. שפתיה היו נעות, אולי אמרה שיר חדש. אולי המתיקה סוד עם הים.
נו?
" תסתכל טוב. אתה רואה אותם?" אמרה. "הם כולם היו כמוך פעם. משוררים צעירים. אומנים צעירים. חולמים צעירים. חלק מהם כבר עשרות שנים שם. נשארו כך. הולכים אחריה עם מחברת ביד. רושמים כל מילה. שבויים בעולם שהיא מציירת להם. תסתכל!" ואת המילה האחרונה היא אמרה בתחינה נואשת, בצעקה כמעט.
ואז, כשאני מאמץ את העיניים, לפתע התחלתי לקלוט. היה קשה להבחין בהם בהתחלה - הם היו שקופים כל כך. וחיוורים. עדה שלימה. במכנסי ג´ינס וחולצה קלה, תיקי בד שמוטים להם על צידם, אוחזים מחברות ועטים. נראים כמו סטודנטים. כולם שקופים. לכולם עיניים גדולות מאוד, חולמות. ופני כולם ניבטים אל אחלמה בהשתאות, בשקיקה. נבעתתי.
אבל זה לא יתכן... אבל איך... מה, איך הם כולם מכירים את אחלמה שלי!
"לא, דרור." היא ענתה ברכות. הם לא מכירים את אחלמה שלך. יש לה אינספור שמות. הם קוראים לה נוגה, רִשפָּה, סופה, מאורה, הילה... כל אחד נתן לה שם אחר. ולכל אחד היא נראית בדמות אחרת. לאחד היא נסיכה ענוגה ומתפנקת. לאחר היא שֵדה זועמת שאש בעיניה. לשלישי - מטיילת יחפנית חסרת דאגה, צועניה מכשפת, בת יער המשוחחת עם עצים, מטפסת הרים מתבודדת, למדנית, קבצנית, לוחמת... לכל אחד יש שם ודמות עבורה. והם הולכים אחריה. בשבי. קודם כל הם עוזבים את כל העולם האחר. מנתקים קשרים, מפרים התחייבויות, הולכים אחריה. אחר כך הם מרחיקים ומרחיקים, עד שבנקודה מסויימת - הם לא חוזרים יותר. ואז - הם הופכים להיות שקופים. בהדרגה. הם לא שמים לב לזה. וכשמגיע הרגע - איש אינו יודע כמה זמן זה ייקח : חודשים, שנים, עשרות שנים אפילו - הם מציעים לה נישואין. הם לא בוחרים בזה, זה חלק מהתהליך, אתה מבין? הם כפויים לזה, בעצם. וזאת משאת נפשם האחת. אין דבר שהיו רוצים כמו לשאת אותה. למות הם היו מוכנים בשביל זה. הם עונדים לאצבעה את הטבעת, ובו ברגע הם נעלמים, נשמתם גנוזה בטבעת לנצח.
יש לה אוסף שלם של טבעות, דרור. אתה יכולת להיות עוד אחת..."
את המילים האחרונות אמרה בעצב, בכאב. לא יכולתי לסבול את זה יותר.
עמליה, תפסיקי! תפסיקי! את לא יכולה לדבר על אחלמה ככה, את לא מבינה, אחלמה היא - היא - אחלמה נתנה לי הכל!
לא, דרור. אחלמה לקחה ממך הכל.
היא נתנה לי בשיריה שמש של פז ושמיים זרועי כוכבים, ומרבדי חופים פרושים מאופק אל אופק וים משתולל ופראי!
היא לקחה ממך את השמש, השמים, החופים והים, ונתנה לך במקומם שירים...
תלכי מפה עמליה, פשוט תלכי. אל תחזרי יותר. אני לא יכול לשמוע יותר את השטויות שאת אומרת! אני אוהב את אחלמה, את מבינה? - אוהב אותה!
תסתכל על עצמך - אתה חצי שקוף...
"בא", היא אמרה לי. "אני אוכיח לך שאחלמה לא אמיתית. שהיא לא חלק מהעולם שלנו."
לקחה אותי ביד, והלכנו לעבר השמש השוקעת, בכיוון שאחלמה נעלמה בו קודם. אבל אחלמה לא נראתה פתאום, אף לא בקצה האופק. הלכנו ביחד שלושה ימים. ביום השלישי הגענו אליה. עמדנו מאחוריה קרוב. עמליה לחשה לי להשפיל מבט. במקום שאחלמה דרכה לפני רגע, על החול הכהה והרך, לא היו סימני עקיבות.
נתתי יד לעמליה, וחזרנו ביחד. עוד שלושה חדשים חתונה.
--------------------
מאז, עברו שנים. אני נשוי לעמליה באושר. אני כותב סלוגנים לפרסומות בערוצי הקודש. עמליה כלכלנית. יש לנו שישה ילדים חמודים. כבר שנים שלא ראיתי את אחלמה. לים אני הולך עם הילדים. רק לפעמים, בסעודה שלישית, כששרים "כאיל תערוג" והעיניים מצטעפות, אני קצת מקווה שאחלמה היתה גם פה איתנו, אורחת בשולחן השבת.
מי יודע, אולי פעם זה עוד יקרה ?...
תגובות