[ליצירה]
אם אשכחך ירושלים
המפגש הראשון שלנו בשיר של הדס, עם "עלייתנו" לפוסט-ירושלים שלה, הוא עם המילה "פסולת". זה משקף לדעתי את תוכן כל השיר. נראה לי שהפסולת "סודקת" את הרחובות, כיוון שאין אלה סתם רחובות, אלא *רחובות ירודשלים*, מהם היינו מצפים להיות כליל השחמות והיופי. כל השיר הוא על הסדק הזה, לפי המעט שהבנתי. העליבות, הפסולת, ההתפוררות, ה"קולות הגרוניים" (השכונות הערביות של ירושלים?) חתולי הרחוב וכו'. לא לזה אנו כמהים כשאנחנו מתפללים על ירושלים. ירושלים היא מושג, סמל, מושא לכמיהה של דורות על דורות, והדס מציגה, כך נראה לי, את החלום מול שברו העכשוי.
תסתכלו גם על הכותרות של החלקי השיר - מה יש לנו במקום עליה לרגל, במקום ניסוך המים. (אני לא יודעת מה זה "זימון", אך מניחה שזה גם קשור לעבודת המקדש באופן כלשהו). ולכן "...לשמך/ הכמו-מובס כמו-דהוי". עצוב.
[ליצירה]
ועוד הפעם - זה ממש מוזר איך שהאגדות שאת מתגעגעת אליהן ומבכה את אובדנן הן דווקא אלה הרוויות אכזריות ורוע? למה לספוד לדרקונים ומכשפות, ולא לנסיכות ופיות, נאמר? כי זה יותר מדי בנאלי? כי בעולם שבו היתה אכזריות קמאית טהורה, שרדפו מכשיפות ופחדו מדרקונים והקריבו נסיכות למולך --- יש יותר מה? יותר אקשן? יותר עניין בחיים?