[ליצירה]
(אחרי קצת מחשבה:)
מעניין אם זה חייב להיות ככה. הנרקיסיזם הזה שמאפיין "אומנים":
"אני ארשה לעצמי להתמוטט, להתפרץ, להתנפץ, לשקוע, כי אני מיוחד - אני אומן אני. יש לי מצבי הרוח המקודשים שלי . שבד"כ באים עם המוזה הקדושה שלי. אשתי יקירתי, את צריכה להבין את זה - סך הכל התחתנת עם *אומן*, משורר, לא סתם אדם. זה מחייב. וודאי תהיי אסירת תודה לי שאני מקריב אותך, והורס אותי, בשם ה"אומנות"!"
ובקשר לילד - קראתי ספר שקוראים לו "הדרמה של הילד המחונן", שמדבר על הטרגדיה האישית של ילדים רגישים וחכמים שמפנימים מאוד את הציפיות מהם וממלאים אותם בדייקנות, ותוך כדי כל מאבדים את עצמם. ומשלמים את המחיר בהמשך החיים, בגדול...
[ליצירה]
אני לא יודעת למה, אבל אני לא מאמינה לשיר הזה. זה לא עובר אלי כתפילה אמיתית מנפש טהורה, כזעקה איתית וכנה. אולי כי כל כך עמוס ודחוס שם בשיר הזה, אולי בגלל כל השיבוצים ומשחקי המילים. לא יודעת. זה לא שיר שבא לחבר רגשית.
[ליצירה]
מה זה "ועפי האהבה"?
(ולדעתי היה אפשר אולי לעשות סינתזה בין הבית האחרון לזה שלפניו, ולהוריד ככה כמה שורות משניהם ואז היה יותר חזק. אבל זאת רק דעתי)