1.
כשמתחתי ידי כלפי מעלה הייתי
לא יציר עפר לא אדם
מאדמה תובענית
לופתנית
אלא שמש,
זועקת פרצים אדומים של אור.
2.
סָביב עננים,
כמה נינוחים!
הם עוטפים את פני ברכות חונקת
מתנהלים אדישים לאיטם כאילו
שאין פה כלום וכלום לא קורה ואין
שום דבר מיוחד לחזות בו
שום דבר עוטה הוד
וממעל, בגובה הסוד,
שמי אור אינסוף פתוחים, קוראים –
3.
מותחת
נמתחת
שולחת
שוטחת
צווחת
זועקת
משתעלת
משתנקת
יורקת
מקרב הלב טיפות אור אדום
שברירי כִּמָהון.
אולי יגיהו
אולי יַגִיעו
אולי יִיגְעו אל עצם התכול
תגובות