רוצה למצוא נתיב
למילים הגבוהות יותר
לחזיונות מוארים, רוטטים
לפלס את דרכי
אל שערי דמעות -
שכך מובטחני -
לעולם
אינם ננעלים
כנפי שחר
-
"אֶשָּׂא כַנְפֵי-שָׁחַר אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם: גַּם-שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ" (תהלים קל"ט)
ילידת 83
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] המשפט האחרון פשוט מתוק!! ו-אני מבינה את ההרגשה. למרות שתבין גם אותה - זה כלכך מתסכל לראות אדם יקר לך פגוע וסובל, ולא להיות מסוגל לעשות כלום, אפילו לשמוע ולחלוק איתו! [ליצירה]
- [ליצירה] את חמודה [ליצירה]
- [ליצירה] (: [ליצירה]
- [ליצירה] ברור ששל איה הרבה יותר מתוחכם ויותר יפה צורנית. אבל אולי לפעמים עדיפה הראיה הפשוטה של חיי היומיום הקטנים על פני הדרמה של סערות מתפרצות ושוככות, על פני הפאתוס של חורבן ונחמה... [ליצירה]
- [ליצירה] טל - סיפור יפיפה פיוטי וכובש! (לפעמים התיאורים קצת מתארכים ומסרבלים מדי לטעמי, אבל הסה"כ מקסים) אהבתי מאוד את הצורה הכל כך מדוייקת שבה את מתארת תהליכים בנפש - ברגישות ובתובנה. אניהה לעצמי אם זה חייב להיות כך - האובדן של המגע עם הנקודה הפנימית, עם המעיין הפנימי, עם ה"כנפיים". האם יצירה לדעתך חייבת לבוא מתוך תהום, האם זו תמיד חייבת להיות זעקה נואשת? זה נכון שכאב נותן כוחות של "בעירה" פנימית. אך האם אושר חייב להוביל לדעיכה? - ואולי הוא יכול לתת כנפיים מסוג אחר? אולי יש יופי אחר, אנרגיות שנובעות ממקום אחר, שמגיעים אליו דווקא כשהנפש פנויה מהתנפצויות מרסקות? הכמיהה הרי לעולם תהיה שם - עד אנסוף. עד הגאולה האמיתית והשלימה. כי הגעגוע שלנו שאוב מעולם פנימי יותר, מן הנשמה הטהורה שלנו שנחצבה מכסא הכבוד, שהיתה אחת עם האור האלוקי עצמו - וזה כזה אור שהעולם הלא-גאול לעולם לא יוכל להכיל. ואני מאמינה שהגעגוע לשם טבוע בנו, איפהשהוא בלא-מודע. ואם מתחברים לשם - אני מאמינה שגם הכמיהה והאש הפנימית יבואו ממקום יותר עמוק, יותר מזוכך, יותר אמיתי. [ליצירה]
- [ליצירה] אין קשר לישמעאל, רק את התבנית של התפילה לקחתי משם. כי יש עוצמה כ"כ רבה בתפילה "לו רק יחיה לפניך" [ליצירה]
- [ליצירה] היה לי קשה לקרוא את זה, כי תארת בכזה דיוק את המקום שהכרתי כל כך מקרוב, וכל כך הרבה זמן. ולא - זה לא שם. תזרום הלאה, זה במקום אחר לגמרי. צמיחה, חיים, כל זה. ( ) [ליצירה]
- [ליצירה] כולנו, נראה לי. אני תמיד מנסה לחשוב שהכיעור חיצוני לי. זה לא אני באמת, זה בא מצד הנפש הבהמית. מצד זוהמה שנדבקת בקליפת הגוף כמו זפת בים לרגליים. ומה אנחנו? טהורים. טובים. מוארים. [ליצירה]
- [ליצירה] ... אלא במה שיש בו אוקי, אז יש כאן שפה יפה. "עינוגי מילים" ככותרת ההמלצה. באמת מרשים. אבל... האם יש משהו מעבר לזה? כש"זהירות שביר" כתב שין עלילה, נראה לי שהוא התכוון שאין חוויה. כי זה באמת מה שחסר כאן. אז בסדר - שם (בין העצים?? מה, בהשראת שיש השירים או משהו?) ידעת אישה. כן הבנו- שם ידעת מסתרי אישה. בסדר, בסדר, וגם רזיה, לא צריך לחזור מליון פעם אנחנו לא חרשים. נו-ו? התיאור של מה שהתחולל בסביבתכם באותה שעה כאילו אמור לאפיין מיטונימית את החוויה, אך בפועל הוא אינו מוסר הרבה. זה נראה כאילו כל הטבע מתגייס לסוכך על הדובר וה"אישה" ולהנעים להם את השהות ולתת להם תחושה של בטחון , והבית שאחרי זה מוסר רגש של התרוממות רוח ושמחה. אבל זה תיאור מאוד רדוד ולא מספק בהתחשב בחוויה שאתה מבקש למסור. פרט לכך, לא נראה לי שיש כאן חויה זוגית, חויה של אהבה, של שניים החולקים באושר משותף. לא - מדובר בחוויה של הדובר שמתענג על ה"אישה" כפי שהוא מתענג על הטבע שסביבה. כפי שהוא עשוי היה להתענג על איזה פרי טעים מאחד העצים שסביבו. וגם זה מטריד משהו. נראה לי שניסית לחקות סגנון ישן יותר של שירה, הן מבחינת השפה והן מבחינת התוכן ודרך מסירתו. לי, בכל אופן, התוצאה מצטיירת כבלתי-משכנעת, רדודה, וגם שובניסטית-משהו, כלקוחה ממוסכמות העולם-של-פעם, בו האישה נבראה כדי לענג את הגבר. מה שכן אפשר להגיד שיש כאן - זו עברית יפה, שגם היא נשמעת בלתי אותנטית, צר לי [ליצירה]
- [ליצירה] אוי! מה קרה??? [ליצירה]
תגובות