אל תהיי לי אשת רוח
הרוח סובב והולך ועל סביבותיו שב הרוח
לא אשת שמיים פתוחים
האינך רואה, מתחת
אדמה צחיחה ורוחות מדבר חוליות?
כנפי שחר
-
"אֶשָּׂא כַנְפֵי-שָׁחַר אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם: גַּם-שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ" (תהלים קל"ט)
ילידת 83
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] "הרוח סובב והולך ועל סביבותיו שב הרוח" - איזה יופי של משפט. והרוח שב גם בשורה האחרונה... אני לא יכולה להגיד בוודאות שהבנתי את השיר, אבל בפירוש נהניתי ממנו. פורים שמח! [ליצירה]
- [ליצירה] תת הכרה - המשפט לא שלי, הוא שבוץ מקוהלת !!! [ליצירה]
- [ליצירה] כדי לא לגמד את הקטע, לא אתן את הפירוש שלי. די בכך שאהבתי את כתיבתך, המסיימת בשורה ניצחַת. [ליצירה]
- [ליצירה] פשוט.נעים ונהדר. [ליצירה]
- [ליצירה] אהבתי. את האוירה. [ליצירה]
- [ליצירה] אני לא יודעת למה, אבל אני לא מאמינה לשיר הזה. זה לא עובר אלי כתפילה אמיתית מנפש טהורה, כזעקה איתית וכנה. אולי כי כל כך עמוס ודחוס שם בשיר הזה, אולי בגלל כל השיבוצים ומשחקי המילים. לא יודעת. זה לא שיר שבא לחבר רגשית. [ליצירה]
- [ליצירה] השיר באמת יותר טוב עכשיו. "ובילע המוות לנצח, ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים" - שנזכה במהרה... [ליצירה]
- [ליצירה] זה חמוד. ציפיתי לאיזשהו סיום דרמטי ועצוב, כמו שהאבא כבר לא בחיים או לא במצב מתפקד או משהו בסגנון, כי החזרות המרובות על "אבא אבא אבא" כאילו הזמינו את זה, ובסוף זה לא היה. השארצ את זה כקטע תמים ומתוק חף ממניפולציות. יפה. רק הערה קטנה: לילד בן 4 אין עדיין את התובנות ש"מחר אמא תבוא בלי עוגה", והוא בכלל לא חושב על "מחרותיים" [ליצירה]
- [ליצירה] מעניין. שינית סגנון כתיבה? [ליצירה]
- [ליצירה] ואולי דווקא יש פה אמירה - אולי על איך שאדם יכול להיות שבוי בדימוי שהוא ברא לעצמו, ולהכנע לו, ולפגוע בעצמו ובאחרים, גם כשהוא רואה איך אפשר אחרת... [ליצירה]
- [ליצירה] התרשמויות מזכיר קצת רנטגן. החלל שהיא עפה בו מעורר בי תחושה של בדידות ושממון, ומכניות. ובו-בזמן שהיא עפה היא גם נראית כצוללת (בגלל ה- ripples בצד הימני מתחת לכנף. איך אומרים את זה בעברית?). ויש בה משהו מאוד שירי... כנפ"ש [ליצירה]
- [ליצירה] מקסים! [ליצירה]
- [ליצירה] הדס, ביצירותייך את שבה ומקוננת על עולם שאבד. בעצם, כל יצירותייך הם קינה אחת גדולה. כאילו את חשה על בשרך את אובדן התום, הטבעיות, החיוניות, הפשטות - כאילו היה עולם כלשהו שבו הכל היה אמיתי יותר, שורשי יותר, ואנחנו עכשיו כמו חסלט - גדלים על מצע מנותק. וזה מאוד מסקרן אותי הדס - מניין לנערה בת 17 שנולדה, בעצם, לתוך "עולם הבטון והפלדה", תחושת אובדן חריפה שכזאת? על מה את בעצם מתאבלת כל כך? או שאולי אין זה אבל אלא כמיהה, לאיזו אותנטיות שמעולם לא חווית, ולכן את מציירת אותה לעצמך ככזו שהתקיימה בעולמות אגדיים ואיננה עוד? [ליצירה]
- [ליצירה] אם אשכחך ירושלים המפגש הראשון שלנו בשיר של הדס, עם "עלייתנו" לפוסט-ירושלים שלה, הוא עם המילה "פסולת". זה משקף לדעתי את תוכן כל השיר. נראה לי שהפסולת "סודקת" את הרחובות, כיוון שאין אלה סתם רחובות, אלא *רחובות ירודשלים*, מהם היינו מצפים להיות כליל השחמות והיופי. כל השיר הוא על הסדק הזה, לפי המעט שהבנתי. העליבות, הפסולת, ההתפוררות, ה"קולות הגרוניים" (השכונות הערביות של ירושלים?) חתולי הרחוב וכו'. לא לזה אנו כמהים כשאנחנו מתפללים על ירושלים. ירושלים היא מושג, סמל, מושא לכמיהה של דורות על דורות, והדס מציגה, כך נראה לי, את החלום מול שברו העכשוי. תסתכלו גם על הכותרות של החלקי השיר - מה יש לנו במקום עליה לרגל, במקום ניסוך המים. (אני לא יודעת מה זה "זימון", אך מניחה שזה גם קשור לעבודת המקדש באופן כלשהו). ולכן "...לשמך/ הכמו-מובס כמו-דהוי". עצוב. [ליצירה]
תגובות