[ליצירה]
צחית,
... אבל למה ה"בנאלי" כל כך מפחיד אותנו? לפעמים אני מרגישה שכותבים משחקים עם הקוראים שלהם בתשבצי-הגיון. מרגישים צורך להיות הכי מתוחכמים, הכי ציניים, הכי מרוחקים מהתוכן הרגשי שעליו הם בעצם מדברים. ... למה בעצם? מה רע בצורת העברת מסר יותר ישירה, תמימה, פשוטה? את כותבת להרבה יוצרים שהיצירה שלהם (או פרט בתוכה) ילדותית. נו, נגיד. אז מה רע בזה?
[ליצירה]
הדס -
בסיפור הזה השתמשת בנוסחה מוכרת, של -אגדה אלגורית עם מסר כאילו-עמוק לחיים. אבל כדי להשתמש בנוסחה כזאת צריך שבאמת יהיה לך מה להגיד. וזהו - שאני לא כ"כ הבנתי את המסר:
חד הקרן הציג את התיזה שהטוב מנצח את הרע מעצם היותו טוב, שהחיים מנצחים את המוות בעצם חיותם. המלכה לא קיבלה את זה משום שבכ"ז יש רע ויש מוות: יש חיה על החוף. והתשובה הסופית של חד הקרן, שבאה לתת כביכול נחמה כלשהי, היא ש"תמיד יהיה שם מישהו שיחכה לך" - איך זה קשור? א. הדייג לא חיכה לחד-הקרן, אלא היה זה חסד שזר העניק לזר. ו-ב. איך זה נותן נחמה אל מול החיה? במה מתנחמים, בכך שגם כשאנחנו שבורים ורצוצים עדיין ביכולתינו להעניק זה לזה? - אם זה המסר הוא לא מספיק ברור ואת לא מספיק מובילה אליו - לענ"ד.
עוד עניין - הפתיחה: הפסקה הראשונהנותנת את הרושם שמדובר בסיפור על עוד צדף מיני רבים, שחיה אחת מיני רבות שברה אותו, כדבר שבשגרה, בלא רוע-לב מכוון. ואילו בהמשך הסיפור האירוע הקטן הזה הופך פתאום לסכנה שאורבת לכל חיות המים, והחיה התמימה של ההתחלה הופכת למפלצת אימתנית שיש למצוא "סוד" מיוחד כדי להלחם בה. לא ברור...
אלה הדברים שהפריעו לי. ועם כל זה הכתיבה שלך יפה קסומה ונוגעת. כרגיל.
כל טוב :)
כנפי.
[ליצירה]
מזויע!!!
מזויע! זה מה שיש לי להגיד! זאת אומרת, לא הכתיבה. הכתיבה טובה, כמובן, כמיטב המסורת הצינית של ימינו. "מפוקחת", הם היו קוראים לזה, ואני סתם חושבת לי... כמה יותר קל (לכולנו, מסתבר) להרוס מלבנות. להמליך את היאוש עלינו למלך, לסגוד לנחש ביודעין....
מה רצית להגיד פה, הדס? ש-"עזב ה' את הארץ"? שהאדם הוא קליפת-כלום נבובה (ולכן) מלאה בעצמה? רצית להציב מראה בפני כל הכיעור של העולם הזה, של האדם שבתוכו? אבל בשביל מה?... הרי לכיעור כולנו כל כך מודעים כבר, מודעים יותר מדי, מודעים עד אובדן-כאב...
אולי הגיע הזמן (להתאמץ ו-) לחשוף את היופי?
תגובות