הוא העפיל אל ראש ההר
בגבורה בעמל וביזע
ובראש זקוף חש ברוחות העזות
שרות שיר הלל לו –
"ניצחת!"
וכל העמק הדהד את צעקות הגיל שלו
וצחוקו – צחוק של חופש פראי.
הוא היה הנפיל והם חגבים,
כשהתיישב בנחרת בוז לצפות מלמעלה
בתצוגת העליבות של בני הכפרים:
בתים-בתים קטנים
וגינות מסודרות
מצטופפים זה אל זה כמו עדר
מפוחד
בהגנה דלה מדי מפני
הקור והרעב והערב.
וכשהלילה ירד
הוא התבונן באורות הקטנים,
המרצדים, המרעידים שלהם,
וצחק וצחק וצחק...
כשהדליק לבסוף את המדורה הקטנה שלו,
החשופה,
ושכב לישון,
היה לו רק הצער שלו להתעטף בו,
ושמיכה דקה של גאווה
פצועה ונואשת
שלא מרחיקה את הקור
תגובות