כן, אני בטוחה.

 זה זה.

את יושבת מולי ועוד לא מבינה, ואני עוד לא מוצאת דרך להגיד – את מבינה, אני לא כל כך טובה בלהגיד – אבל זה זה. זה המבט שכל כך חיפשתי, שביליתי כל כך הרבה זמן בלדמיין. לפנטז אותי מולו, להרגיש איך הוא עוטף אותי, תומך ומנחם אותי. ארץ חפץ. דלת פתוחה לרווחה במדבר השממה. בשביל זה –  היה שווה. הכל.

כל המסע הארוך, המפרך, לחצות את הארץ ההיא, המושלגת, להכוות בקור. לחפש, מכווצת ומצולקת-סופה, מקלטים זמניים, תחליפים; במבטים חלולים, בבארות עיניים ריקות, בבורות-בורות נשברים.

(מה את יודעת, אומר לי הקול ההוא, על דרכים מושלגות וסופות? צברית שכמוך צריכה לדמות לה, אם כבר, מדבריות של חול, לא של שלג!!) – הו, אבל הם היו של שלג, הם היו! לבן ולבן ללא שינוי, ללא בקיע. כמה נחמד וקורקטי! לבן, כמו טפסים מצולמים שצריך למלא. כמו חולצות מגוהצות על אנשים זרים שותקים בשולחן שבת של מישהו. כמו הצד החיצוני של כוס תה.

ובכל פעם הציפיה, בברכיים כושלות יותר ויותר. הדפיקה החלושה על עוד דלת של עוד בקתה-של-מישהו, מקווה שישמעו. מקווה שלא. מגייסת בכח חיוך עולץ, מתפללת כל כך שיחזיק מעמד, שלא ייגמר לי באמצע ויחשוף פנים חיוורות, מיוסרות, מפחידות.

מתפללת באותה עוצמה שיצליחו לראות בעדו, שאורשה סוף סוף להתמוטט, שם, על הסף המצוחצח של הבית החם שלהם.

שלא אצטרך להעמיד פנים עוד.

"כוס תה? – כן, בטח, חכי רגע. לא, לא, אני אביא לך לכאן. הרצפה רטובה פשוט, עכשיו שטפתי. הנה, קחי גם בסיקויט, שיהיה לך לדרך. עוד משהו?"

"לא...

 לא תודה...באמת תודה."

והמבט שלהם – "כן,כן, אנחנו אנשים ערכיים! ונהיה נחמדים אלייך כמה שרק צריך – כן, זה חלק מהחינוך שקיבלנו בבית – החינוך הכי טוב שיש! רק, בבקשה, אל תנסי להכנס אלינו לסלון.

 כבר תרמנו.

עוד תה?"

ובאמת, הם מאוד נחמדים, כולם, ובדיוק כמה שצריך. יופי של חינוך בבית! ואחר כך כשאחרים, שגם הם נחמדים, יישאלו, אפשר יהיה לחייך ולומר – "הו, כן, הם ממש נחמדים שם. הכינו לי תה! כן, נכון, נכון, ממש ככה! אפילו שמו לי ביסקוויט בצד!" – ואז לעבור לקבוצה הבאה, שגם שם מחכים בנימוס לשמוע, כמה נחמדים היו האנשים ההם שם.

 וחייבים.

חייבים לדבר.

 זה החוק – כולם מדברים.

בקול, בנפנופי ידיים, עולים אחד על דברי השני, מהנהנים בלי לשמוע עד הסוף; ושבים לקטוע בעליזות קולנית זה את דברי זה, ולהנהן. וכולם לא אומרים כלום, אף פעם. וכולם בעצם אילמים. אבל לכולם  זה לא מפריע בכלל, כי הם לא יודעים, או שכחו כבר, שאפשר אחרת. שאפשר להפיק גם צליל של אמת.

 ואני – אני אילמת בדיוק כמותם, אבל לא שכחתי. עדיין לא, עדיין לא.

 עוד שמור אצלי זכרו של צליל אמיתי, ואני שולפת אותו מדי פעם, משתעשעת בו בדמיון, כמו במרגלית נוצצת שנחמד להוציא אותה מדי פעם ולשחק בה מול האור (מה את, דלפונית, יודעת על מרגליות? הקול...) –

 "הנה, כך. כך זה נשמע: צליל של חיים!" שלא אשכח, שלא אתבלבל, שלא אחלוף על פניו בעיוורון בלי להבחין, ותוחמץ ההזדמנות...

הנה – כמו עכשיו – כמו עכשיו עם המבט הזה! צליל חי! עם המבט שבו מצאתי, לבסוף, דלת אחת פתוחה. ואני קורסת מולה בהקלה תשושה, מדמה לי כבר איך מעברה השני, תקדם אותי ארץ שדות נהדרת. ארץ זהובה, רחבת ידיים, חמימה ושוקקת חיים. וכבר רואה את עצמי בסלון שלך, מתרווחת על הספה בנוחות. וכבר רואה אותך על הספה שלי, הנטושה זה זמן רב כל כך...

מביטה בך עכשיו, ישר בעיניים, ויודעת, שכן, זה בדיוק המבט שחיפשתי. וזה בדיוק המבט ממנו אני הולכת לברוח,

במרוצת בהלה,

כל עוד נפשי בי –

תכף. מיד כשאתעשת.