פעם אמרו לי שאהבה ושאמת ושטוהר
ועכשיו אני שומע שלהקים בית, ושהרב אמר ושכולנו בני אדם
אמיתִּי .
-
זה המקום לפעמים לפרוק קצת,
ולפעמים השפה לא מובנת
אלא למי שמקשיב היטב
לעצמו.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] ויפה שעה אחת קודם [ליצירה]
- [ליצירה] קוראים לזה לגדול בלי לשים לב. (אתה נוטה לשכוח אז הנה אני כאן להזכיר שאני עדיין מהרהרת אהבה ואמת וטֹהר. וגם עוד.) [ליצירה]
- [ליצירה] כנראה תלוי למי בוחרים להקשיב.. :-) [ליצירה]
- [ליצירה] קוראים לזה שמיעה סלקטיבית כל הקולות היו קיימים ותלוי בנו מה נכנס ומה לא (דומה למה שקצת אחרת אמרה אני משער) [ליצירה]
- [ליצירה] זה לא סותר את האהבה והאמת והטוהר. (אלה דברים שאתה יוצר!) [ליצירה]
- [ליצירה] אהבתי מאוד את החלוקה בין "שמעתי" ל"אמרו לי", ואני מסכימה עם אלדר- צריך לחזור להקשיב באיברים הנכונים. במקומות הטובים. והם קיימים. ויתקיימו גם בך. (כי אם זה לגדול, אז גם אני לא רוצה). [ליצירה]
- [ליצירה] עיקר שכחתי- בגלל החלוקה הזאת אני מסכימה עם אלדר. פירוש הערוג"ה למתקשים. [ליצירה]
- [ליצירה] יפה אמרה הערוגה. הקבלה אכזרית כמעט כמו המציאות. [ליצירה]
- [ליצירה] מדהים אותי, ששיר שכתבת בחמישית הוא כל כך עמוק וכל כך חזק. כל פעם אני חוזר אליו ומקבל כוחות. [ליצירה]
- [ליצירה] כנראה יש נקודות שפשוט אי אפשר להמשיך מהן לבד. ואם לורד אין ריח, אז באמת שכבר אין טעם. אין באיזה מקום ו [ליצירה]
- [ליצירה] גנץ היקר ;) התכוונתי שבעולם הזה,אי אפשר להתנתק מקליפות החומר, העטיפות של החומר, שהוא שקר. שקר לא במובן הקלאסי, אלא יותר בכך שהוא מוגבל, שהוא דהוי. שקרי ביחס שלו לאמת המוחלטת. לא אמרתי שכל דבר הוא שקר, או שהכל שקר. הכל יחסי. כמובן שיש מציאויות בהן הכל אמת, והכל חלק אלו-ה ממעל וכו', אך לא בהן עסקתי. ויש הרבה מה להאריך. [ליצירה]
- [ליצירה] הנה זה. יונתן, מכתב ארוך כתבת, ניסיתי לתמצת אותו לעצמי ולענות בו על הנק' החשובות והמשמעותיות. עפ"י מה שכתבת, "נוחות בעבודת ה' היא אמצעי לעובדו", גם אם לא מטרה בפני עצמה. אקצין עמדה זו ע"מ להבהירה: מצד אחד יש את עבודת ה' האמיתי, מצד שני את חולשותי כאדם, וצריך לתמרן בין השניים, כי אין ברירה, "אני רק בן אדם", כלשונך. זה מתקשר לעוד עניין, לכך שכתבת כי "זכית לטעום טיפי טיפין מעבודת ה'", בדרך זו או אחרת. ומכאן אתה מסיק, מתחושה זו, שרבה האמת על השקר, באותו השביל בו אתה נמצא כעת. ואני חוזר לדברי הקודמים יונתן: הדבקות היא לא סימן בעצמו למשהו, גם לא חולשה שצריך להתגבר עליה. דבקות היא כח שקיים בנו, כאנשים, ואיתו אני עובדים את בורא העולם. קשה לקחת את הכח הזה, שתובע את מימושו בכל מחיר, גם אם לצדדים שאינם חיוביים כל כך, ולהפוך אותו לכזה שמורה על האמיתִּי. אדם יכול להרגיש טוב עם עצמו, ומסופק, מבחינה רגשית, גם בלי הקב"ה, כל עוד הכלים שבו מקבלים את המזון, העוצמתי, הנזקק להם. אפשר לראות זאת אצל אנשי רוח רבים, שמרגישים במקום טוב מאוד עם עצמם. לאמת לא נגיע מהרגש, למרות שהוא חשוב כמבחן לעוצמה שבה. יש רגש מסויים שיוצא מתוך השכל, והוא כן מדד, אבל על כך אינני רוצה להרחיב. בהמשך לכך, רצית רק לציין עובדה קטנה, שאני חושב שכל אחד נתקל בה במשך חייו. עובדה זו נקראת "חווית ההקרבה". תיאור חווי'ה זו מופיע המון במשנתו של הרב סולובייצ'יק, למשל. ההתייחסות של מושג זה לנאמר כאן היא בכך שדבר ה' לא תמיד ברור, לא תמיד שייך ומסתדר עם מי שאני באותו רגע. הרגש הטבעי, של ההתחברות, הלהט, לא תמיד מופיע בפעולות שגרתיות, בחיים עצמם. רצון ה' מורכב גם מהקרבה, מהקרבת הרגשת הטוב העצמי, הלהט שבחיבור, מעקידתו על מזבח רצון ה' הטהור. אני לוקח את אותו היצר שקיים בי ומדכא אותו. גם אם נטען שהדיכוי הוא זמני,עד שנגיע להרמוני'ה, אין זה גורע מחשיבותו בחיינו. מלבד זאת, גם כאשר אומרים שתהליך מסויים הוא ש ל ב בחיינו, צריך לדעת שע"מ שתהליך זה יהיה משמעותי גם בחיים שאחריו, צריך לעגן אותו בהם, בצורה כזו או אחרת. ההבדל בין תקופת התהליך לתקופת החיים שאחריו, הוא הבדל בפרספקטיבה, כלומר, כמה מקום אני נותן לאותו תהליך זמני בחיים שבתוכו (אז בודאי הוא יקבל מקום מרכזי למדי), לעומת בחיים שאחריו (בהם הוא יקבל מקום סמלי, כדי לא לטשטש ולהשכיח את אותו צד בנפש שקיבל ונבנה עקב התהליך). אתה מסכים איתי בקשר לעובדה ש'אמת' זה המרכיב החשוב והמרכזי ביותר בחיפוש שלנו, אך אתה מסייג זאת בקשר לציבור שלנו בכך ש(הניסוח שלי, כמובן)"אמת ושחיתות לא ידורו יחדיו". קשה לומר את מה שאתה אומר, כך נראה לי, כי כבר לימדונו חז"ל אי שם, שראשי התיבות של ציבו"ר הם צדיקים בינוניים ורשעים. אין מנוס מכך, ציבור לעולם יכלול בתוכו גם את השכבות החלשות, המחוברות פחות, ותפקידם של הצדיקים הוא לרומם את הרשעים. בדרך שבחרת, אתה וחבריך, אינכם ציבור. זוהי הסתגרות מהעולם בכלל, מההשפעה על העולם. חשוב לעצמך, באמת, אל תנסה לענות לי, האם אתה לא מרגיש שאתם קצת 'צדיקים בפרווה'? חיים את חייכם בשקט, בשלווה, על גבעה, בחיק הטבע, לומדים תורה, עובדים את האדמה. אך מה עם הבעיות הקשות, עם המחלות הכרוניות שבהן חולה עם ישראל? זנות, רצח, סמים, אלה רק מעט מזעיר, ורק סימפטומים, הרי החולי הוא במחשבה, או יותר נכון, בחוסר המחשבה. ואיפה אתם? בגבעות? עבודת ה' אמיתִּית צריכה לבוא מכלל ישראל, לא מקבוצה שמפולגת ממנו. את הגאולה יביא כל העם, ולא קבוצה מעולה של יחידים. בימי אחאב עם ישראל הי'ה מאוחד, וזו הסיבה היחידה שלא נענשו. אהבת ישראל, אחדות ישראל, אלה דברים קלים בעיניך? אינני חושב שאלו הערכים היחידים החשובים, או שהם חשובים יותר משמירה על א"י או מעבודת ה' בדבקות. רק אטען שהם בסיסיים יותר, הם הקומה הראשונה, שבאה לפני הטיפוס מעלה מעלה, אל מחוזות צפונים ונשגבים. אפשר לראות זאת בדברי הנביאים: "למה לי רוב זבחיכם, יאמר ה', שבעתי עולות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי; כי תבואו לראות פני, מי ביקש מכם זאת, רמוס חצרי; (פסוק יא) למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ, שפטו יתום ריבו אלמנה;"(ישעי'ה פרק א') ולמה יונתן, אתה חושב, נענשו גם הצדיקים? כי איפה הם היו, איפה הם היו לתקן את העוולות החברתיות האלה? צרוך הכלל הוא שיקול, הסתכלות רחבה היא מחויבת המציאות, כי כדי לפתור בעיות, צריך לברר מהן, לא להתגדר בד' אמות וללמוד תורה. אין ת ו ע ל ת בתכנים מצד עצמם, יש בתכנים אמת או שקר. כמובן שאין תועלת בתכנים שלא חיים אותם, אבל לא מצד התכנים, אלא מצד האנשים. אם תאמין שזו האמת, מוטלת עליך החובה לחיות אותם, ומי שלא עושה כך הבעי'ה היא בו, אך ודאי שאין כאן בעי'ה מצד התוכן עצמו. בקשר לטיעון שטענת *לא ענו לי הרבנים*, אני מצטער, אבל זה נשמע לי כמו בריחה מאחריות. אני לא יודע מי הם הרבנים ששאלת, אבל אם תרצה, אני אוכל להפנות אותך לרבנים שיסבירו לך את שיטתם לעומק, ולא יעמדו נבוכים מול שאלות יסודיות כאלה. העניין הוא לא לשאול, אלא להקשיב. כשאתה מתווכח עם מישהו מסויים, כדי להבין אותו תצטרך *להקשיב* למה שהוא אומר. לא בשכל, אלא בלב פנימה. לנסות לראות את הדברים מהצד שלו לרגע. אם תגלה שזה בלתי אפשרי באמת, הרי שאתה פטור מלהתייחס, לפחות בשלב זה. אך תגלה מהר מאוד שמשנות אידיאולוגיות לא קמות סתם, ולרבות מהן יש ביסוס במקורות כמו במציאות. אני לא מבקש לזרוק את הפשטות בגלל הסכנה שבכך, רק לברר את מקומה האמיתִּי בתוך המציאות המורכבת בה אנו חיים. לראות היכן היא צריכה להיות, מה מטרתה, ובאיזה אופן נשיג מטרה זו. אי אפשר לחיות את הפשטות, כי פשטות מציבה ערכים בודדים כבלעדיים וקשה לה לראות את האמת שבאחרים, באלה שלא מוגדרים אצלה כנכונים. קשה להקשיב, למצוא את נק' האמת בדברים מתוך אותה פשטות. אני חושב שצריכה להיות פשטות בשאיפה לאמת, למודעות, לקיום רצון ה', לחיים מלאים של עם שלם ובודאי יש עוד דברים, שכרגע לא עולים במחשבתי. מסכים שלא צריך לשבת באפס מעשה מול המורכבות, וזו אולי אחת הבעיות הגדולות הציבור הזה, שאתה קורא לו "הציונות הדתית", חוסר העשי'ה. אך גם כאן, מתגלים ניצנים חדשים, של עשיי'ה, של פעולות להגברת הטוב בעולם בצורות שונות. השאלה היא לא *האם* צריך לעשות, אלא *מה* צריך לעשות. אינני חושב שהדבר החשוב ביותר כיום, הוא המאבק על הגבעות בא"י, כי העם חולה מאוד, והנפש קודמת לגוף לדעתי. המאבק על ארץ ישראל חשוב מאין כמוהו, ואין מי שיחלוק על כך(אני מתכוון, מהאפשרויות שאנו דנים בהן, כמובן), אך כשיש שבר בידיים ובאותו זמן התקף לב, במה תבחר לטפל קודם? אני מצטער שנתתי את הדוגמא על החייל, לא התכוונת אליך או אל חבריך, נתתי דוגמא קיצונית סתמית על תופעה קשה שנמצאת במציאות הכואבת של ימינו, גם אם בצורה מצומצמת מאוד, וההקצנה היתה העיקר, הדוגמא החזקה ביותר לניסיון לפיתרון מהיר, כשהבעי'ה מורכבת. באותה הזדמנות, לא התכוונתי חס וחלילה שכל החרדים זורקים אבנים בשבת, ודאי שזה מיעוט שבמיעוט, והיתה כאן את אותה מטרה שצויינה כבר. העניין האחרון, הרב שמנותק מרגשות. קשה לומר שיש רב כזה, כי אהשים מטבעם מחוברים לרגשותיהם, וגם אם יש כאלה שבאמת הזדככו, הם יחידי סגולה. אולי רבך הוא אחד מהם. בכל מקרה, אם לומדים מרב כזה או אחר, חשוב לדעת, לא לההפך לחסידים. צריך לבחון את הדברים בצורה שכלית, לשאול את השאלות הנכונות וגם לדעת לחלוק. ברור שחולקים מתוך ענווה, מתוך אמירה ש"זה אני, וזה מה שאני מבין, ובכלים שיש לי להבין את המציאות אני חולק על דעת הרב". אל תבטל את עצמך, את הכלים שלך, גם אם רבך הוא אדם גדול. דע תמיד שצריך לשאול, להתקדם, וזאת מתוך מה שיש בך. אל תהפוך דברים שחיצוניים לך אמיתִּיים "משום שהרב אמר". נסה בעצמך להתנתק מן התחושות, להתעלות וכו', וכך בע"ה, תתקדם בצורה נכונה. אלעד. [ליצירה]
- [ליצירה] הא? בעי'ה של ייחוד? איזה ייחוד? [ליצירה]
- [ליצירה] יונתן שלום... (יצא לי קצת פילוסופי, יותר דומה להודעה בפורום תרבות, אבל חפיף) יונתן, כפי שאתה יודע, ראיתי את המכתב על הכוננית בחדרנו, שלי ושל אמיתי, ולאחר שקבלתי את רשותך, קראתי אותו. אני חייב לומר, לפני הכל, שקראתי את מכתבך בשקיקה. ניכר בהחלט כי כח כביר מניע אותך, ואעיז ואמר גם כי נראה שכח זה נובע מפנימיות נשמתך, שעורגת להתחברות עם מקורה, עם אושרה העילאי. כח כזה אינו נפוץ כל כך בקרב האנשים שהכרת, וגם לא אצל רוב אנשי העולם בכלל. אנשים נוטים לחיות כך סתם, בלי להקשיב לקול הפנימי הקורא בקירבם. על כך יונתן, אני מעריצך ממש. אני, שהעדפתי להאחז במוכר, בנוח, בקרוב אלי. שהסתפקתי בבינוני, ב'בסדר', ולא המשכתי הלאה, אל השלם, אל האינסופי, אל ההרמוני. אתה מזכיר הרבה את החיפוש אחרי האש, העוצמה, הרגש המתלהט. אתה רוצה, ובצדק, קשר חי, אמיתִּי ומחמם עם בוראך, ולא תסכים להסתפק במעשים נבובים, ריקים מתוכן וחסרי פשר. אני חושב שנק' המוצא שלך, טעונה תיקון קל. נק' המוצא לא צריכה להיות "איפה א נ י מרגיש טוב יותר, עוצמתי יותר, להט ודבקות", אלא "איפה א נ י מקיים יותר את רצונו של ב ו ר א י", או אולי בניסוח פחות *דתי*, "היכן נמצאת האמת". תהום מפרידה בין שתי הגישות. כי בעוד שלהט ודבקות הן תחושות סובייקטיביות במהותן, האמת היא אחת, כללית וגדולה. מה שאני מחפש זה את הקישור ש ל י אליה, את מה א נ י יכול, בכלים המוגבלים שיש לי, לקלוט ממנה. דבקות ולהט היו גם במעשי העגל, בכלל במעשי עבודה זרה למיניהם. יצר עבודה זרה הוא מרכזי וחשוב מאין כמוהו בעבודת ה'. ידוע אותו הסיפור על חכמים שביטלו את יצר ע"ז ובאותו היום ראו עמ' אש שיוצא מבית קדשי הקודשים. אך צריך לדעת שהוא רק כלי שרת בידינו למלא את רצונו של ריבון העולמים ולא יותר מכך. הרדיפה אחרי התחושה, אחרי הסיפוק העצמי, היא לא זו שתביא אותנו לחיי שלמות אמיתִּיים שיונקים משפעו של הקב"ה, היא תביא אותנו לתחושת ריקנות. היא תביא אותנו לכך שאף פעם לא ממש ניגע בנקודת הכמיהה, תמיד נסתובב סביבה. --- בהמשך לכך, חוסר הדבקות שנראה באנשים הוא אינו מדד לנכונותה או אי נכונותה של הדרך. ואדרבה בדרך חדשה, כמו זו שלנו, שעדיין לא נתבררה די צורכה. צריך להתבונן בתכנים שהדרך מציעה, במהותה, ולא להיתפס לאיך שמתנהגים כולם. כשקראתי את מה שכתבת, עלתה במוחי תמונה של אותו אדם חילוני, שדנתי איתו על דרך החיים הנכונה. בעוד שאני ניסיתי להציג את הדברים כלעצמם, הוא התעקש להאחז בעובדה ש"הדתיים מושחתים", כדבריו. ניסיתי להסביר לו שהדברים לא פשוטים, שבכל חברה יש שוליים ובודאי בחברה דורשת כל כך, כמו שלנו. ניסיתי שיבין שנתון כזה לא משקף, ולו במעט, את נכונותה העצמית של הדרך. אך הוא התעקש לנופף באמירה הזו, ולצערי לא הצלחתי להגיע איתו למקום ממנו מנהלים דיון. אותו מקום של ענווה, של הקשבה, של בחינת העובדות בצורה שאינה נושאת פנים למשהו או למישהו, מלבד האמת עצמה. כך אני חושב שהי'ה עליך לנהוג, ואולי עוד לא מאוחר לכך. בכל צימצום יש כוח. בכל פשטות יש כוח. תורת ברסלב שמה דגש חזק על הפשטות, וניתן לראות כמה היא סוחפת. אבל בפשטות יש גם סכנה, סכנה להיתפס לפשטנות. העולם מתחלק מהר מאוד לשחור- ולבן, טובים- ורעים, מה שצריך ללמוד – ומה שלא. תפיסת העולם המורכבת, העולם על כל גווניו, המציאות ברמה העמוקה שלה, נעלמת מאיתנו לאט לאט. כאשר אני לא מנסה לבדוק מדוע הקב"ה גרם לתהליך זה או אחר בעולם, למה התפרץ כח כזה או אחר ולמה דווקא עכשיו, אני עלול להסתכן בצרות מחשבה, כזו שמקטלגת מיידית "זה משלנו- זה משלהם". אני עלול להלחם בתופעות שאינם מצריכות מלחמה, אלא מצריכות הבנה, או הפניי'ה לכיוון קצת שונה. אני עלול לזרוק אבנים על מכוניות בשבת או להתכתש עם חיילים, כשהבעי'ה עמוקה הרבה יותר, ומצריכה פיתרון עמוק הרבה יותר. במקום שאתה נמצא עכשיו, הדברים ברורים מאוד, פשוטים מאוד. אני מאוד מבין את הצורך שיש לך בזה. אחרי חיים של "בואו נמצא את הטוב שבכל דבר", של "ממלכתיות" פאסיבית, הכח לעשות, לפעול, לשנות, פועל אצלך במלוא עוזו. אני מציע שתנסה להתנתק מהתחושות שאופפות אותך, שתנסה להקשיב למציאות כפי שהיא באמת, על כל מורכבותה וציבעוניותה, וכך אולי תזכה, והלוואי שאזכה ביחד איתך, להגיע אל אותו השביל, אל אותה הדרך, שתקרב אותנו בכל יום קצת יותר. תודה לך על שהעזת, אלעד. [ליצירה]
- [ליצירה] תודה, טוב לדעת. [ליצירה]
- [ליצירה] מדהים. בא לי לבכות. [ליצירה]
- [ליצירה] אני רק חייב לומר שזו היצירה האהובה עלי בכל האתר הזה. [ליצירה]
- [ליצירה] ממש יפה. אני שונא להכניס פילוסופי'ה לדברים כאלה כי זה מוציא את כל היופי אבל... טוב, אני באמת לא אכניס. ממש יפה, באמת. [ליצירה]
תגובות