פעם אמרו לי שאהבה ושאמת ושטוהר
ועכשיו אני שומע שלהקים בית, ושהרב אמר ושכולנו בני אדם
אמיתִּי .
-
זה המקום לפעמים לפרוק קצת,
ולפעמים השפה לא מובנת
אלא למי שמקשיב היטב
לעצמו.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] ויפה שעה אחת קודם [ליצירה]
- [ליצירה] קוראים לזה לגדול בלי לשים לב. (אתה נוטה לשכוח אז הנה אני כאן להזכיר שאני עדיין מהרהרת אהבה ואמת וטֹהר. וגם עוד.) [ליצירה]
- [ליצירה] כנראה תלוי למי בוחרים להקשיב.. :-) [ליצירה]
- [ליצירה] קוראים לזה שמיעה סלקטיבית כל הקולות היו קיימים ותלוי בנו מה נכנס ומה לא (דומה למה שקצת אחרת אמרה אני משער) [ליצירה]
- [ליצירה] זה לא סותר את האהבה והאמת והטוהר. (אלה דברים שאתה יוצר!) [ליצירה]
- [ליצירה] אהבתי מאוד את החלוקה בין "שמעתי" ל"אמרו לי", ואני מסכימה עם אלדר- צריך לחזור להקשיב באיברים הנכונים. במקומות הטובים. והם קיימים. ויתקיימו גם בך. (כי אם זה לגדול, אז גם אני לא רוצה). [ליצירה]
- [ליצירה] עיקר שכחתי- בגלל החלוקה הזאת אני מסכימה עם אלדר. פירוש הערוג"ה למתקשים. [ליצירה]
- [ליצירה] יפה אמרה הערוגה. הקבלה אכזרית כמעט כמו המציאות. [ליצירה]
- [ליצירה] איזה יופי! בייחוד הסוף. אהבתי כל-כך. אמיתִּי (תרתי משמע). [ליצירה]
- [ליצירה] תודה על הצחוק שגרמת לי. קרעת אותי לחלוטין. ענק! [ליצירה]
- [ליצירה] וואו. אני כבר מזמן עשיתי מנוי. צריך עוד להתעמק בזה. [ליצירה]
- [ליצירה] את התוכן אהבתי ממש.את הצורה פחות. [ליצירה]
- [ליצירה] מדהים אותי, ששיר שכתבת בחמישית הוא כל כך עמוק וכל כך חזק. כל פעם אני חוזר אליו ומקבל כוחות. [ליצירה]
- [ליצירה] לא מיואש ח"ו. פשוט קצת מאוחר, ויש מחר ישיבה בע"ה, אם יהיה זמן מחר - אגיב, אם לא - זה יחכה לפעם הבאה. רק שתי נק' חשובות: א) אהבת ישראל היא לא 'מול' הקב"ה. הם לא מתנגשים ח"ו. אין כאן שני צדדים נפרדים, צד אחד - מה שה' מצווה, צד שני - אהבת ישראל. אנחנו מבקשים לברר את רצון ה' האמיתִּי בעולם, שחלק ממנו זה אהבת ישראל וחלק נוסף המצוות, בתוכן ישוב הארץ וכו'. ב) כשאמרתי לא להיות חסיד, התכוונתי לא לקבל דברים כמות שהם. אולי כשאדם יודע שמולו אדם במדרגת נביא, מצווה לשמוע לו אוטומטית, אך בכל מקרה אחר לענ"ד אין לזה מקום. מי שמרגיש שהרב שלו מכוון בדיוק לפנימיות נשמתו - אין בעי'ה עקרונית עם זה, למרות שקשה לי להאמין בזה. שמעתי את הרב שטיינזלץ אומר שהמתנגדים לקחו מהחסידים את כל הדברים הרעים. אחד מהם זה להקשיב לכל מה שהב אומר, בלי לשאול שאלות. אני נגד הסתכלות כזו, שלדעתי משאירה אותנו ברמה הילדותית, שלא לוקחת אחריות ולא מפלסת לעצמה דרך בכוחות עצמה. בע"ה תגובה בקרוב, בלנ"ד. [ליצירה]
- [ליצירה] גם אני לא... סתם, סתם. אבל אולי יש מקום להסביר. בע"ה, מתישהו. [ליצירה]
- [ליצירה] איזה יפה! למרות שממש לא מציאותי... :) [ליצירה]
- [ליצירה] מיגד ויהודית: מיגד, זו בדיוק השאלה של ההסתכלות. למרות שהעניין עמוק הרבה יותר. יהודית, אמת זה לא שקר שנשמע טוב, אלא אמת, אמת ממש. אני אסביר את עמדתי בנושא, בקצרה: העולם סביבנו הוא עולם של שקרים(ומכאן שם היצירה). גם האמת הגדולה ביותר, העמוקה ביותר, אינה מתקרבת לצל צלו של קצה קָצֶהַ של האמת המוחלטת, או במילים אחרות, או אין סוף. מכיוון שאנו נמצאים בעולם כזה, אנחנו יכולים לייצג את האמת המוחלטת דווקא ע"י החומר, ולא בשום דרך אחרת. תנסו לחשוב על משוואה שבשני הצדדים יש את אותו מספר, לכן הוא מצטמצם, כך גם כאן, בגלל שאנו משתמשים בחומר כדי לייצג אמת בעולם חומרי, אז אנו בעצם אוחזים באמת המוחלטת. אבל זה רק כשהשקר במקומו מונח, כלומר החומר, המציאות השקרית, הזמנית, המוגבלת, מושם על ידינו במקום הנכון בשבילו. [ליצירה]
- [ליצירה] הנה זה. יונתן, מכתב ארוך כתבת, ניסיתי לתמצת אותו לעצמי ולענות בו על הנק' החשובות והמשמעותיות. עפ"י מה שכתבת, "נוחות בעבודת ה' היא אמצעי לעובדו", גם אם לא מטרה בפני עצמה. אקצין עמדה זו ע"מ להבהירה: מצד אחד יש את עבודת ה' האמיתי, מצד שני את חולשותי כאדם, וצריך לתמרן בין השניים, כי אין ברירה, "אני רק בן אדם", כלשונך. זה מתקשר לעוד עניין, לכך שכתבת כי "זכית לטעום טיפי טיפין מעבודת ה'", בדרך זו או אחרת. ומכאן אתה מסיק, מתחושה זו, שרבה האמת על השקר, באותו השביל בו אתה נמצא כעת. ואני חוזר לדברי הקודמים יונתן: הדבקות היא לא סימן בעצמו למשהו, גם לא חולשה שצריך להתגבר עליה. דבקות היא כח שקיים בנו, כאנשים, ואיתו אני עובדים את בורא העולם. קשה לקחת את הכח הזה, שתובע את מימושו בכל מחיר, גם אם לצדדים שאינם חיוביים כל כך, ולהפוך אותו לכזה שמורה על האמיתִּי. אדם יכול להרגיש טוב עם עצמו, ומסופק, מבחינה רגשית, גם בלי הקב"ה, כל עוד הכלים שבו מקבלים את המזון, העוצמתי, הנזקק להם. אפשר לראות זאת אצל אנשי רוח רבים, שמרגישים במקום טוב מאוד עם עצמם. לאמת לא נגיע מהרגש, למרות שהוא חשוב כמבחן לעוצמה שבה. יש רגש מסויים שיוצא מתוך השכל, והוא כן מדד, אבל על כך אינני רוצה להרחיב. בהמשך לכך, רצית רק לציין עובדה קטנה, שאני חושב שכל אחד נתקל בה במשך חייו. עובדה זו נקראת "חווית ההקרבה". תיאור חווי'ה זו מופיע המון במשנתו של הרב סולובייצ'יק, למשל. ההתייחסות של מושג זה לנאמר כאן היא בכך שדבר ה' לא תמיד ברור, לא תמיד שייך ומסתדר עם מי שאני באותו רגע. הרגש הטבעי, של ההתחברות, הלהט, לא תמיד מופיע בפעולות שגרתיות, בחיים עצמם. רצון ה' מורכב גם מהקרבה, מהקרבת הרגשת הטוב העצמי, הלהט שבחיבור, מעקידתו על מזבח רצון ה' הטהור. אני לוקח את אותו היצר שקיים בי ומדכא אותו. גם אם נטען שהדיכוי הוא זמני,עד שנגיע להרמוני'ה, אין זה גורע מחשיבותו בחיינו. מלבד זאת, גם כאשר אומרים שתהליך מסויים הוא ש ל ב בחיינו, צריך לדעת שע"מ שתהליך זה יהיה משמעותי גם בחיים שאחריו, צריך לעגן אותו בהם, בצורה כזו או אחרת. ההבדל בין תקופת התהליך לתקופת החיים שאחריו, הוא הבדל בפרספקטיבה, כלומר, כמה מקום אני נותן לאותו תהליך זמני בחיים שבתוכו (אז בודאי הוא יקבל מקום מרכזי למדי), לעומת בחיים שאחריו (בהם הוא יקבל מקום סמלי, כדי לא לטשטש ולהשכיח את אותו צד בנפש שקיבל ונבנה עקב התהליך). אתה מסכים איתי בקשר לעובדה ש'אמת' זה המרכיב החשוב והמרכזי ביותר בחיפוש שלנו, אך אתה מסייג זאת בקשר לציבור שלנו בכך ש(הניסוח שלי, כמובן)"אמת ושחיתות לא ידורו יחדיו". קשה לומר את מה שאתה אומר, כך נראה לי, כי כבר לימדונו חז"ל אי שם, שראשי התיבות של ציבו"ר הם צדיקים בינוניים ורשעים. אין מנוס מכך, ציבור לעולם יכלול בתוכו גם את השכבות החלשות, המחוברות פחות, ותפקידם של הצדיקים הוא לרומם את הרשעים. בדרך שבחרת, אתה וחבריך, אינכם ציבור. זוהי הסתגרות מהעולם בכלל, מההשפעה על העולם. חשוב לעצמך, באמת, אל תנסה לענות לי, האם אתה לא מרגיש שאתם קצת 'צדיקים בפרווה'? חיים את חייכם בשקט, בשלווה, על גבעה, בחיק הטבע, לומדים תורה, עובדים את האדמה. אך מה עם הבעיות הקשות, עם המחלות הכרוניות שבהן חולה עם ישראל? זנות, רצח, סמים, אלה רק מעט מזעיר, ורק סימפטומים, הרי החולי הוא במחשבה, או יותר נכון, בחוסר המחשבה. ואיפה אתם? בגבעות? עבודת ה' אמיתִּית צריכה לבוא מכלל ישראל, לא מקבוצה שמפולגת ממנו. את הגאולה יביא כל העם, ולא קבוצה מעולה של יחידים. בימי אחאב עם ישראל הי'ה מאוחד, וזו הסיבה היחידה שלא נענשו. אהבת ישראל, אחדות ישראל, אלה דברים קלים בעיניך? אינני חושב שאלו הערכים היחידים החשובים, או שהם חשובים יותר משמירה על א"י או מעבודת ה' בדבקות. רק אטען שהם בסיסיים יותר, הם הקומה הראשונה, שבאה לפני הטיפוס מעלה מעלה, אל מחוזות צפונים ונשגבים. אפשר לראות זאת בדברי הנביאים: "למה לי רוב זבחיכם, יאמר ה', שבעתי עולות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי; כי תבואו לראות פני, מי ביקש מכם זאת, רמוס חצרי; (פסוק יא) למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ, שפטו יתום ריבו אלמנה;"(ישעי'ה פרק א') ולמה יונתן, אתה חושב, נענשו גם הצדיקים? כי איפה הם היו, איפה הם היו לתקן את העוולות החברתיות האלה? צרוך הכלל הוא שיקול, הסתכלות רחבה היא מחויבת המציאות, כי כדי לפתור בעיות, צריך לברר מהן, לא להתגדר בד' אמות וללמוד תורה. אין ת ו ע ל ת בתכנים מצד עצמם, יש בתכנים אמת או שקר. כמובן שאין תועלת בתכנים שלא חיים אותם, אבל לא מצד התכנים, אלא מצד האנשים. אם תאמין שזו האמת, מוטלת עליך החובה לחיות אותם, ומי שלא עושה כך הבעי'ה היא בו, אך ודאי שאין כאן בעי'ה מצד התוכן עצמו. בקשר לטיעון שטענת *לא ענו לי הרבנים*, אני מצטער, אבל זה נשמע לי כמו בריחה מאחריות. אני לא יודע מי הם הרבנים ששאלת, אבל אם תרצה, אני אוכל להפנות אותך לרבנים שיסבירו לך את שיטתם לעומק, ולא יעמדו נבוכים מול שאלות יסודיות כאלה. העניין הוא לא לשאול, אלא להקשיב. כשאתה מתווכח עם מישהו מסויים, כדי להבין אותו תצטרך *להקשיב* למה שהוא אומר. לא בשכל, אלא בלב פנימה. לנסות לראות את הדברים מהצד שלו לרגע. אם תגלה שזה בלתי אפשרי באמת, הרי שאתה פטור מלהתייחס, לפחות בשלב זה. אך תגלה מהר מאוד שמשנות אידיאולוגיות לא קמות סתם, ולרבות מהן יש ביסוס במקורות כמו במציאות. אני לא מבקש לזרוק את הפשטות בגלל הסכנה שבכך, רק לברר את מקומה האמיתִּי בתוך המציאות המורכבת בה אנו חיים. לראות היכן היא צריכה להיות, מה מטרתה, ובאיזה אופן נשיג מטרה זו. אי אפשר לחיות את הפשטות, כי פשטות מציבה ערכים בודדים כבלעדיים וקשה לה לראות את האמת שבאחרים, באלה שלא מוגדרים אצלה כנכונים. קשה להקשיב, למצוא את נק' האמת בדברים מתוך אותה פשטות. אני חושב שצריכה להיות פשטות בשאיפה לאמת, למודעות, לקיום רצון ה', לחיים מלאים של עם שלם ובודאי יש עוד דברים, שכרגע לא עולים במחשבתי. מסכים שלא צריך לשבת באפס מעשה מול המורכבות, וזו אולי אחת הבעיות הגדולות הציבור הזה, שאתה קורא לו "הציונות הדתית", חוסר העשי'ה. אך גם כאן, מתגלים ניצנים חדשים, של עשיי'ה, של פעולות להגברת הטוב בעולם בצורות שונות. השאלה היא לא *האם* צריך לעשות, אלא *מה* צריך לעשות. אינני חושב שהדבר החשוב ביותר כיום, הוא המאבק על הגבעות בא"י, כי העם חולה מאוד, והנפש קודמת לגוף לדעתי. המאבק על ארץ ישראל חשוב מאין כמוהו, ואין מי שיחלוק על כך(אני מתכוון, מהאפשרויות שאנו דנים בהן, כמובן), אך כשיש שבר בידיים ובאותו זמן התקף לב, במה תבחר לטפל קודם? אני מצטער שנתתי את הדוגמא על החייל, לא התכוונת אליך או אל חבריך, נתתי דוגמא קיצונית סתמית על תופעה קשה שנמצאת במציאות הכואבת של ימינו, גם אם בצורה מצומצמת מאוד, וההקצנה היתה העיקר, הדוגמא החזקה ביותר לניסיון לפיתרון מהיר, כשהבעי'ה מורכבת. באותה הזדמנות, לא התכוונתי חס וחלילה שכל החרדים זורקים אבנים בשבת, ודאי שזה מיעוט שבמיעוט, והיתה כאן את אותה מטרה שצויינה כבר. העניין האחרון, הרב שמנותק מרגשות. קשה לומר שיש רב כזה, כי אהשים מטבעם מחוברים לרגשותיהם, וגם אם יש כאלה שבאמת הזדככו, הם יחידי סגולה. אולי רבך הוא אחד מהם. בכל מקרה, אם לומדים מרב כזה או אחר, חשוב לדעת, לא לההפך לחסידים. צריך לבחון את הדברים בצורה שכלית, לשאול את השאלות הנכונות וגם לדעת לחלוק. ברור שחולקים מתוך ענווה, מתוך אמירה ש"זה אני, וזה מה שאני מבין, ובכלים שיש לי להבין את המציאות אני חולק על דעת הרב". אל תבטל את עצמך, את הכלים שלך, גם אם רבך הוא אדם גדול. דע תמיד שצריך לשאול, להתקדם, וזאת מתוך מה שיש בך. אל תהפוך דברים שחיצוניים לך אמיתִּיים "משום שהרב אמר". נסה בעצמך להתנתק מן התחושות, להתעלות וכו', וכך בע"ה, תתקדם בצורה נכונה. אלעד. [ליצירה]
תגובות