הוא קם, התרחץ, התלבש, חשב איזה אמא מפגרת יש לו, וירד למטבח. הוא לא נטל את ידיו כשקם ולא אמר "מודה אני לפניך", וציין לעצמו בסיפוק שזה  כבר לא הפריע לו. עוד הרגל דפוק שאמא שלו עמלה שנים להחדיר בו,  והוא נפטר ממנו עכשיו בכח הרצון בלבד.

למטה במטבח ישבה אימו וחיכתה לו ליד השולחן. הוא הקפיד לא להביט לעברה. ריח החביתה עורר בו בחילה, ומראה הסלט, אם אפשר לקרוא לו כך – מקבץ מקרי של ירקות חתוכים לגושים חסרי צורה ומתובלים בחוסר טעם – סיפק לו עוד ראיה שהצטרפה לכתב האשמה הארוך שגולל נגדה. עוד דוגמה מיני רבות מדי לפתטיות הזאת שלה. להשתדלות הזאת, כל הזמן השתדלות, עם ספר תהילים ביד אחת ואיזה כף או נפה או איזה סיר מזוין בשניה. למה היא מתעקשת כל כך לעשות משהו שאין לה מושג איך עושים. או למה היא לא לומדת סוף סוף לעשות את זה נכון. הוא לקח לגימה ארוכה מן הקפה ששרפה את לשונו וצרבה במורד גרונו, זרק על עצמו ברישול את התיק והתכונן לעוד יום ארוך בישיבה, או על הספסלים שמאחוריה. "תיקח את החליפה והמגבעת, צדיק?" היא שאלה בקול רגיל, כאילו כלום, אבל הוא כבר היה מיומן מספיק לזהות את התחינה שהסתתרה מאחוריו, עם כל פרקי התהילים שהיא אומרת עליו כל יום עומדים שם מאחוריה וחוזרים במקהלה של תחינות דומעות: תיקח צדיק את החליפה צדיק תיקח צדיק את המגבעת חליפה מגבעת חליפה צדיק?". הוא לקח נשימה עמוקה, מילא את ריאותיו באויר. הוא רצה לצעוק עליה שתעזוב אותו כבר. הוא רצה להגיד שאין לה מושג מי הוא – היא לא יודעת עליו כלום, כלום! מה הוא עושה איפה הוא מסתובב, מי החברים שלו. אין לה מושג בשיט כמה הוא כבר רחוק – כל כך רחוק – מאותו "צביקוש-צדיקוש" שהוא היה פעם. פעם, לפני עידנים, כשהוא היה עדיין ילד כל כך ילד, כשהלך לחידר בעיניים נוצצות, כשלמד משניות בעל פה, כשחזר על פרשת השבוע בשולחן השבת לפני אבא... פעם, כשהעולם נראה לו תמים וטהור ויפה, כאילו שאלוקים שומר על כולם, על כל הילדים הצדיקים, על כל האבות והאימהות של כולם, על כל מי שהולך לבית הכנסת ומתפלל ולומד תורה ומברך יפה ובקול, כאילו אנשים לא סתם מתים, פתאום, חוטפים דום לב ומתפגרים להם בדרך מבית הכנסת הביתה עם תיק התפילין ביד, בזמן שהילדים הצדיקים שלהם לומדים משניות במרץ.

לרגע הוא חשב להגיד לה את כל זה,  להגיד בקול, לצעוק, לצרוח, עד שכל השכנים עם הזקָנים ישמעו וירכלו עליו בבית הכנסת, עד שכל השכנות השמנות יצקצקו ויגלגלו עיניים מעל לתהילים שלהן והיא לא תוכל יותר להוציא את האף שלה לרחוב. הוא גייס את כל כח הרצון שלו והישיר אליה מבט אמיץ, לא מצטדק, בטוח בעצמו, גברי אפילו. לא מפחד יותר מהתוכחה שלה, לא נרתע מהתחנונים.  ומה שראה שם גרם לו לעצור לרגע.

פתאום הבליחה בו ההכרה בזמן הרב שעבר מאז הביט לאחרונה בעיניה. בעניים הכחולות-ירוקות הגדולות שלה כמו שני אגמים שוקטים בשעת בוקר, לא נשקפה תוכחה, גם לא תחינה. היא הביטה בו במבט שנדמה לצביקי כמו עצב שקט, כמו אנחת השלמה.

כמו קינה.

כאילו היו כבר אחרי הכל, אחרי המאבק בגדול, אחרי התבוסה, והשאלה הזאת שלה עכשיו היתה אמירה שלאחר יאוש, כאילו היא אומרת לעצמה, "נו, אבל להגיד משהו צריך. משהו,  בכל זאת, להגיד צריך..."

הוא השפיל מבטו בלא אומר. גל של צער וחמלה עליה הציף את ליבו. לרגע. אחריו הוא משך בכתפו ואמר: "לא היום, חם". ובצעדים אדישים, בלי להביט לאחור, יצא מהבית.