צברית, שם נעורים אברהמוף, בוגרת הגמנסיה הרצליה. מאז פלא האינטרנט וזמינותו לכול כותבת שירים.
http://www.literatura.co.il/website/index.asp?show=authors&id=1715
[ליצירה]
הציניות כאן מרטיטה . מעוררת לחשוב על פגמים במדינה , כמו גמלה ממוזערת והמלחמה הזו שאולי לא כאן, אבל בעצם המצב הוא כאילו תמיד אנחנו קרובים למלחמה . רציתי להעיר משהו נוסף לגבי האושר. זה פשוט מראה כי אפילו שנראה קצת רע יש הרבה טוב, וליהודי הכי טוב בארץ שלו תודה
prednisolone side effects in dogs bilie.org prednisolone 5mg tablets
[ליצירה]
מצבת זיכרון
רגע של שכחה, וכבר מכריזים עליו כמת ועבר ובטל מן העולם וכל שנותר ממנו הוא כמה שורות מסומנות ועמודים מקופלים.
כתוב יפהפה, שילוב מוזר של דאגה כנה ושעשוע מהורהר.
זה לא היה עובד אם הוא היה שוכח כובע, או ארנק או טלפון, או אפילו מחשב נייד. בגלל שזה ספר, ורואים עליו את השנים ואת הדפדופים, ובגלל שהוא מזדקן יחד עם הקורא וסופג את ריחו, אפשר להתפייט ולדמיין שהוא סופג גם את רוחו, עד שלא נותר מהאדם דבר ורק הספר נשאר חי ומיותם על הספסל.
"אל תדאג, אני עדיין כאן."
הדמיון הזה מדאיג. כדאי לשמור את הספר הזה סגור.
[ליצירה]
גם השיר הזה נכתב ככה ? אולי גם אני יתחיל לעשות ככה חוץ מהלקום מוקדם קצת קשה מדיי... סתם נראלי זה בכי חשוב העיתוי הזה לפני שכל העולם ואשתו מתעוררים ..יפה מאוד אהבתי שיר מעורר השראה.
[ליצירה]
תגובה לשיר
שיר יפה שמשקף גם את הרגשתי כשאני ישראלי שגר בפריז ומדי פעם בא לביקור מולדת ומרגיש את זה באופן אישי.רציתי לדעת באיזה ניסיבות כתבת את זה.
[ליצירה]
אריאן - למדתי משהו מאמילי (אם הבנתי נכון ) שכאשר יצירה יוצאת מהכשרה וכל אחד מוצא בה מהרהורי לבו אזי זה מוסיף לה.
אני כתבתי למעשה על מחסומי האליטות והמדיה. והם הרי חיים היום שם בוירטואליות. אולי חשבתי על דודו טופז. אולי הגבתי למאמר קטן שקראתי בעיתון. מישהו שם תרגם יצירה לכבודו של אדם שהלך לעולמו וכתב שם שאת היצירה הזו כבר תרגם X ותרגם Y וגם הוא פעם תרגם וכעת הוא מלטש ומוסיף. וזה הופיע בעיתון עם שמות כל האיקסים וה-Yים (לכך התכוונתי שהם מתכתבים [ומפרסמים\מתפרסמים] בינם לבין עצמם כל עוד הם חברים ומקושרים) והרהרתי ביני לבין עצמי שהם המכובדים המקושרים מהעיתון וממקומות אחרים מתכתבים אחד עם השני ונעזרים בשמותיהם של אחד והשני וזו מין רשת וירטואלית שכזו.
ולמחרת ספרו בטלוויזיה שגם האנציקלופדיה הוירטואלית ויקיפדיה - מסתבר שנשלטת על ידי 1500 מיוחסים, ומי שאינו ביניהם יקצר ממנו הסיכוי להוסיף לה. ונשאלת השאלה היכן המציאות, כאן - במקום בו אני יושבת - או שם במקום בו הם יושבים ? כי אנחנו הרי עולים\עולות על אותו GRID רעיוני ומשתתפים בו כולם, כמו בעולם של רעיונות ומחשבה, אלא שאת הקושאן על הדלת והמנעול לאותו מקום הם המחזיקים ולא אנחנו. ומסיבה זו מניחה אני כולם מגיעים לטוויטר ולפייסבוק. לא ניכנס לזה. וזו הייתה יצירה כועסת.
תודה לכן אריאן ומלודי על דבריכן הנעימים וכי אתן רואות את היצירה על תקן של שיר.
[ליצירה]
יפה. בכל אופן חסר לי רקע כלשהו. איפה זה מתבצע ? על כוכב הגויים ? ביבשת השמינית ? משהו מסביב בבקשה. חוץ מזה יפה, אבל קשה. אני אומרת יפה כי למרות שקשה ואני לא אוהבת סיפורי מלחמה התפתיתי לקרוא עד הסוף, עם דילוגים קצת ...
[ליצירה]
אריק - האמת שאני כותבת בעבור עצמי וגם לא כתבתי הרבה עד שהאינטרנט לא התפתח ואת יונה וולך לא קראתי לפני אותו מקרה (!) ואיני קוראת את הפנתיאון הישראלי, הישן והמודרני. המדיה מחליאה אותי. אני מניחה אבל שאלמלי הייתי כותבת שם את השורה "כוס עם שיניים" (כל הזכויות שמורות) לא הייתי מקבלת קרוב ל-200 כניסות ליצירה הזאת בליטרטורה. אחר כך מחקתי את היצירה (ואת ההערות - שאולי נמצאות שם באיזה מקום) והכנסתי אותה שוב ומחדש.
בקשר לזה שאתה רוסי - שיהיה לך לבריאות. ואני חצי אפגנית וחצי יקית. אז מה ? הכי חשוב שיהיה לך גם מקצוע טוב, מלבד הכתיבה, כי קשה להתקדם בארץ.
[ליצירה]
שמואל - עברת את הגבול ולא תוכל לחזור ! לדעתי יש לבקשך להפסיק להיות חלק מהציבור שבכאן.
[ליצירה]
[ליצירה]
על לא דבר.
ל"ילדה בחצאית" קראו "מלכה'לה", והיא אמרה לי את זה בשבוע בו היה הפגוע הנורא בבית לית. הייתי אז מורה לאנגלית בשני מקומות, בבית ספר של השלום [לא אנגוב בשמות] ובמכלללה דתית לאומית. הילדים בבית הספר של השלום (כיתת תיכון) בקשו ממני שנעשה שעור על הפיגוע ואמרתי להם שאני לא יכולה להפוך פיגוע לחומר פדגוגי [באנגלית]. אמרתי להם - "בשעת מחנך .?" והם אמרו שהמורים שלהם לא מדברים על הדברים האלה. באותו ערב (בערב ביום הפיגוע) המורים היו צריכים ללכת לגיבוש במועדון - ולמחרת שאלתי בחדר המורים "הלכתם ?" והם אמרו שכן. שאלתי "איך ?" מישהו ענה לי "אבל שילמנו". ויומים אחרי כן הייתי במכללה והייתי מבואסת - זה לא מילה. והמזכירה מלכה'לה שאלה אותי מה קרה - וסיפרתי לה. והיא אמרה לי:
"ליאורה'לה, את לא יודעת שאנחנו יהודים ? שזה הגורל שלנו 2000 שנה ?"
זהו. הלב נשבר. יש כאן שני עמים, עם החילונים ועם היהודים, וכל אחד פונה הפוך מרעהו, וכל אחד דוקא נעשה קיצוני יותר, והדור שלי היה בר מזל במידה שלא תתואר.