שנאת תל אביב (סתיו 2006 לאחר מלחמת לבנון השנייה) והמשך למטה לאחר מתקפת ההתגוננות שלנו על עזה) במרץ 2008).

כבר שכחו לה לתל אביב את האוטובוסים המתפוצצים ואת המתאבדים בבתי הקפה ואת הסקאדים של סאדם חוסיין. מים רבים זרמו בים ועולם כמנהגו נוהג וכעת מחפש העם סמל לפרוק עליו את התסכול, הזעם, הרעב והחיים הקשים.

הנה היום, ברדיו ברשת בי"ת בשעה 08.45 אומר מר יוסי שריד כי מה שקרה בשדרות ובצפון לא היה יכול לקרות בתל-אביב. (במילים אחרות, את תל אביב לא היו מפקירים או אולי אם טיל היה נופל על תל אביב הצבא היה נוהג אחרת.)

אני מתנגדת. קרא נא בבקשה מר יוסי שריד את סיפורי "רקויאם לסומסום" הכולל תיאור של  תל אביב בעת מלחמת המפרץ ותתנצל.

http://www.literatura.co.il/website/index.asp?id=18645

אל תהפכו אותנו לקורבן שלכם בבקשה. כן. תל אביב. עיר העשירים ולכן המושחתים, עיר הנהנתנים והחילונים, עיר הקב"ניסטים והמשתמטים, עיר ללא הפסקה, עיר מצעדי הגאווה, עיר הטלנובלות של "רמת אביב גימל", עיר השמאל השליט בכיפה האליטיסטית ובמדיה, עירם של רבין ושל הסכם אוסלו, עירה של תקומת מדינת ישראל החדשה לצדה של יפו, עיר שמנסים להפוך אותה לסמל ולגורם כביכול של כל הבעיות.

עזבו אותנו במנוחה. הניחו לנו לנפשנו. לאן יכוון נשיא איראן, מחמוד אחמניג`אד בעוד מספר שנים את הטילים האטומיים שלו ? לירושלים ? לשדרות ? לא. לא. לתל אביב כמובן. לפנינת החופים משאת נפשו. ואנו אוכלים ושותים ומקווים כי מחר לא נמות. וכי לאן נלך ? הרי זאת שמורת הטבע שלנו, שמורת הטבע של היהודים.

תל אביב אינה אשמה יותר מהאחרים. השחיתות והריקבון שפשו במדינה הם האשמים. הם חלחלו בכל הדרגים כמו בסרטן. אין כימותרפיה שתטהר אותו מגוף מדינתנו ותבריא אותה. על מי יצביעו האנשים ? על עצמם ? 50% לפחות אשמים במצב הזה שהתהווה במשך שנים. וכעת, כשאינם מרוצים, הם מצביעים על תל אביב, עיר החטאים כביכול. נא להאשים את ממשלות ישראל לפחות בעשר השנים האחרונות. וגם את הממשלה החדשה יש לכם זכות להאשים מאחר שהיא לקט של מדינאים בדוקים ומנוסים במשך עשרות שנים ולכן הם שותפים בהתרסקות. אך מדוע אם כן הצבעתם למפלגה החדשה הזו ? מפלגת הקדימה שהיא אחורה ?

כשגוש קטיף היה קיים, רגזה כל הארץ על המשאבים והמיליונים שנשפכו לשם. ואילו ילדי תל אביב והמרכז הגרו מהמדינה, לפחות שלושים אלף מהם חיים היום בקנדה ובארצות אחרות. כשהאינתיפאדה גרמה למיתון וגזלה את מקור פרנסתם לא בנתה להם הממשלה מפעלים, כדי שיישארו כאן, אלא השקיעה בשטחים. והילדים של תל אביב הסתלקו לארצות אחרות. והיום מה אנו עושים ? אנו חוגגים כשמביאים לכאן חמשת אלפים איש משבט המנשה בהודו. אנו עושים מסיבה בנמל תעופה בן גוריון כשמגיעים 200 עולים עם ילדים מארצות הברית. ואיפה הילדים שלנו שהלכו ? איפה הם ? היכן ? היכן ?אותם לא תשיבו.

אל תאשימו את תל אביב. ומזלנו הוא שהמלחמה פרצה כעת. ואולי אפילו ממשלה זו היא ממשלת המזל שלנו. כמעט מרגע עלייתה לשלטון חשפו האירועים ההיסטוריים של הקסאמים והקטיושות את ההזנחה הקשה  בצבא ההגנה לישראל. גם אם הרמטכ"ל לא התאים לתפקידו כפי שאופנתי היום לטעון, הרי לא ניתן להאשים אותו במחסור במשקפות לילה ובמזון ? המחסנים האלה כבר היו מופקרים, ריקים ומוזנחים עוד טרם עלה לתפקידו ? וקודמו לתפקיד, מדוע טען שהוא חייב לפסוע נעול במגפיים פן יכישו אותו הנחשים והעקרבים במקום עבודתו ?

אין לכם את מי להאשים רבותיי אלא את עצמכם. על שכרכתם על המדינה את חרצובות הביורוקרטיה, הקולקטיביזם, הפרוטקציה ומלל המדיה. אם יש בנו אדם ישר, חכם, מפעיל ויוזם הוא לא יוכל לבצע פרוייקטים במהירות, חד וחלק, מבלי להידרש לוועדות, טפסים ואישורים. כל מי שחושב את עצמו למשהו ירצה להיות שותף בפרוייקט, להביע את דעתו על העניין, לאשר, להעביר ביקורת, לשבת בפנל בטלוויזיה. הפלא ופלא. וראו את המקרה של מר גאידמק בעת המלחמה האחרונה. הוא שהנו חופשי ומנוער מההזדקקות לכל הנ"ל, ומההזדקקות לכל הקולקטיביזציה של החברים והסחבקים שיגידו לו כן או יגידו לו לא ויתנו לו אישור או לא יתנו לו אישור – רק הוא היה מסוגל לעשות מעשה טוב ולבנות עיר מקלט ארעית זמנית לפליטי הצפון. הוא לא היה זקוק לפרוטקציה ולאישורים.

מדינה שנשותיה שומרות על מקום עבודתן על ידי מענק חסדים שאינו קשור ליכולותיהן הכישוריות. מדינה ש47% מתושביה אינם עובדים (לפי העיתון האלקטרוני YNET לפני כשבועיים) ומתוך ה-53% שעובדים שליש, (לפי הערכתי הגסה) משתכרים בודאי כ-20 ₪ לשעה בחברות כוח האדם שהאדון אולמרט לא הניח למר פרץ לפרוץ למשרדי האוצר ולבטל אותן, והשליש השני משתכר את המינימום ואולי את הממוצע אם גם האישה עובדת, ומאידך מדינה שבקיץ קמים ועוזבים מחצית המיליון מתושביה לטייל בארצות רחוקות (מנין להם הכספים הללו ?)

מדינה שאוהביה נמצאים מחוצה לה ומשנאיה מתקוטטים בתוכה.

הניחו לתל אביב.

אנו גרים כאן בדירות שלנו. ל-96% ויותר מאתנו אין בתים פרטיים עם גינות וחלקת אדמה. אנו משלמים מסים ומאכילים חתולים ויש בינינו כאלה שגם הולכים לקונצרטים ולתיאטרון וכלפי חוץ ולעבר העולם ממשיכים לשדר עדיין סבר של נורמליות.

וכבר אמרתי: יש לקצץ בכל הפנסיות של כל הפנסיונרים במדינה שמקבלים פנסיה גבוהה מ-15.000 ₪ לחודש על פי חוק מיוחד ולהכניס את הכספים האלה לתקציבי הסעד והחינוך (ולא לצייטלה הסודית של האוצר שם הם שומרים 2 מיליארד ומתכננים להכניס לשם 2 מיליארד נוספים על ידי לקיחת המכוניות שהילדים מקבלים בעבודה). ואני מתערבת עם קהל הקוראים הזעיר שלי שלעולם לעולם לא יעלו חוק שכזה בכנסת ואף אחד מאלה לא יסכים שייקחו אפילו אגורה מכספו. אבל מפלגה לפנסיונרים יש. למה לא ?

ולצה"ל ולמדענים יש לתת לעשות את שלהם ללא שום גילוי סודות ומעשים. אי אפשר לעשות דבר במדינה כי כל אחד יודע משהו על החבר שלו כאן וכל אחד מלשין בתום שנה או שנתיים או כשמתאים לו אם נראה לו שתוקפים את ההסייאנדה הפרטית שלו.

ונקווה לטוב.

והיום, 2 במרץ 2008, לאחר שהחמאס מפציץ את שדרות ואת אשקלון וממשיך להשתמש באוכלוסייה שלו כדי להטמין בבקרב אזורי המגורים, וגם במסגדים שלהם !!! וגם בבתי החולים, משגורים ונשק ורקטות - וכשאני מסתכלת בחדשות ושומעת את קולות המחאה וגם הזעם נגד תושבי תל אביב שיושבים לבטח - אני נזכרת פתאום באירוע מימי ילדותי, לא ששכחתי אותו אלא שכעת הוא מתחבר לי אל המצב.

הייתי צעירה מאוד, אולי בת ארבע או בת חמש. מלחמת השחרור. המצרים שלחו מטוסים שלהם, קראו להם פרימוסים, כדי להפציץ את תל אביב. ואני גרתי מול מגדל המים ברחוב מזא"ה, ובראש המגדל הייתה חנוכיה (אולי החנוכיה הושמה אחר כך ?), והמצרים רצו להפציץ את מגדל המים. מטרה ממש אסטרטגית. הלוחמים שלנו הציבו שתי דלתות שנראו כאילו מברזל על ראש המגדל, והיו יושבים ביניהן וכשהגיעו המטוסים רדפו אחריהם במכונת היריה שלהם. לנו לא היו מקלטים. כולנו ירדנו למסדרון של הדירה בקומה ראשונה אצל משפחת רבינוביץ, וחיכינו. שמענו את האזעקה, ואחר כך את המטוסים שמגיעים ומזמזמים כמו דבורים, והרעש קרב וקרב, ואז שומעים את מכונת היריה שעל המגדל טטטטטטטטט, טטטטטטטטט, ורעש המטוסים מתרחק קצת ואז שומעים מסביב בהיקף למגדל המים את הפצצות שנופלות, בום בום בום, מכתשים מסביב ואנחנו בסדר. זכור לי שנפלה פצצה בבית הבריאות ברחוב בלפור בבית שטראוס ועמדנו והבטנו במכתש. וכשראיתי בטלוויזיה את ילדי שדרות, ואת הילדה האמיצה שהגנה על אחיה, נזכרתי באותו יום בו ישבתי בחדרי, ילדה קטנה,  ושמעתי אווירון בשמים ונתקפתי בפניקה והתחלתי לזעוק, "אווירון, אווירון, לרדת למקלט", הייתי ילדה, הייתי בהיסטריה, אולי אבא היה במשרד, אֵם הרי לא הייתה לי, והשכנים התקבצו, והמטפלת,  וניסו להרגיע אותי (וגם הצליחו) אמרו לי שזה בסדר, שאין יותר מלחמה, שהאווירון לא יפגע בי. אני וחברותי חיינו כולנו אז בתל אביב ועדיין חיים בה ואני מניחה שלכל אחד יש זכרונות משלו. חברתי עדנה, אשר הפיות מככבות תדיר בגינת העציצים שלה, זוכרת שהלכה הביתה ושמעה את האזעקה וקפאה על מקומה, ומישהו מהרחוב רץ אליה, תפש אותה והרים אותה וסחב אותה למבואות אחד הבתים. כשהייתה מלחמת המפרץ נשארתי בעיר כעשרה ימים אך לבסוף עזבתי, הייתי עם ילדים והייתה לי אחריות. היום שהם עזבו את הבית חושבת אני  שלא הייתי עוזבת את עירי,כבר קיימות בעולם נורמות של ערים הרוסות, קוסובו למשל.כשאי רואה אותנו במבט הכולל, נזכרת אני גם בנארטיב שהמדינה נסתה לייצר, כדי שיכפר על היהודי שלא היה גיבור והלך למחנות ההשמדה כצאן לטבח. אז העלו את זכר  את הגיבורים הלוחמים,  יום הזיכרון למרד גטו ורשה, שיהיה זיכרון של לוחמים יהודים במאה העשרים, לצד זיכרונם של גיבורי מצדה. שואלת אני את עצמי,  אולי זה לא היה כך ?  אולי הכול דיסאינפורמציה ? אולי כן נלחמו או רצו להילחם אך לא הייתה להם שום ברירה ? כאז כן עתה ? כי הרי גם היום לא נותנים לנו להילחם ? אנו המיעוט של שישה מיליון בקרב מיליארד מוסלמים על כדור הארץ ? היכן הכבוד והנדיבות שהאומה הערבית מייחסת לעצמה ? באגדות אלף לילה ולילה, נכון ?  הרי גם היום כל העולם רוצה שנהיה שה לעולה ושלא נילחם, וזאת עוד כשיש לנו מדינה ומסורת של קרב והצבא שלנו. אז כיצד ציפו מהיהודים שילחמו באירופה של השואה ? אם היה היהודי מרים ראש מה היו עושים לו ?

וגם היום, אירופה  חושבת שאנחנו נבצע בעבורה את קרב טור ההיסטורי, ויש קוראים לו קרב פואטייה, בו המלך פיפין, כמדומני, עצר את התקדמות המוסלמים לפני אלף שנה. אנחנו נעשה את העבודה המלוכלכת והם יגידו לנו לא לא לא ויישארו כבייכול נקיים מרבב כשלג.. אך אנו לא נעשה זאת בעבורם.  ובנוסף לכל אלה ללא בושה הם מנכסים לעצמם את המונחים והמילים שלנו, המילה "שואה" הופכת למשהו ממוזער באוצר המילים שלהם, את הקבלה והמיסטיקה היהודית חושבים הם שהם מלמדים בכל מיני חוגים, מה רב מזלנו שעברית אינם יודעים, לפחות דלא את זה, ובכלל - מי כבר יודע עברית בימינו, אפילו במדינת ישראל. 

תל אביב של היו היא עיר הספר של העבר לצדה של יפו הערבית אשר מפגעים נהגו לצאת ממנה. , כן, רב הצער והכאב מנשוא, אך אל תניחו לזאת לפלג אותנו מבפנים. ,

.