סוסון הים ודג הזהב

כשנטלי הייתה הולכת הולכת ברחוב, נהגה תמיד להביט ימינה ושמאלה, למטה ולמעלה, אף פעם לא קדימה.  זה אולי מפני שהייתה רק בת שלש שנים אז, ואולי פחות.  ולכן התנגשה תמיד בחפצים.  פעם בעמוד חשמל, ופעם בספסל בשדרה.  ואז הייתה בוכה, ואימא אמרה לה,

       "את, נטלי, כמו דג הזהב.  את דג הזהב שלי."
       "ספרי לי, אימא, על דג הזהב," הייתה מבקשת אז נטלי.
ואימא הייתה מספרת על דג הזהב ונטלי הולכת בדרך, כף ידה הקטנה נתונה בכף אימא, והיא מאזינה ואינה מתנגשת בשום חפץ.                         

     "היה היה דג זהב," סיפרה אימא.  "דג גדול, דג שמן, דג מפונק.  הוא היה פוער וסוגר את פיו במים, והאוזניים שלו – הזימים – התנופפו קדימה ואחורה, קדימה ואחורה.  דג הזהב חי חיים טובים, היו לו הרבה חברים ושכנים. הוא היה חופשי לחיות כרצונו ולאכול את אשר איוותה נפשו אלא שהייתה לו תאווה מוזרה והיא, שאהב לאכול תולעים. דג הזהב הגדול, הזהוב, היפהפה, רצה לאכול את התולעת הקטנה הלבנה שחיה במורד הנהר על קרקעית החול המתנצנץ.

יום אחד, כששט דג הזהב במים, הוא הסתכל למעלה ולמטה, ימינה ושמאלה, רק לא קדימה.  וכששט במים וכשכש בזנבו, פתאום "בום", הוא התנגש בסלע ונחבט באפו.  ירד לו דם, לקחו אותו לבית החולים ושמו לו תחבושת עם אגד מידבק ואמרו לו לשכב במיטה. כששכב הדג במיטה, השתכשכה התולעת הקטנה הלבנה לחדרו דרך החלון, התייצבה זקופה על קצה זנבה ליד מיטתו ואז פתחה פיה רחב ולעגה לו.

   "חה, חה, חה.  דג זהב טיפש.
    חה, חה, חה.  דג זהב שמן.
   לא תתפוש אותי, ולא תאכל אותי.
   לא תתפוש אותי ולא תאכל אותי.
   יש לך תחבושת על האף והיא תירטב במים. אה. אה. אה.
   לא תתפוש אותי ולא תאכל אותי.
    טיפש!  רשע!  אוכל תולעים!  אני אסדר אותך!"

    דג הזהב הגדול והיפה התנפח מרוב זעם. האדים מרוב חימה.  הוא ניסה להתרומם מהמיטה, הוא רצה לרוץ ולתפוש את התולעת הקטנה, הלבנה והרשעית, אבל הוא היה חולה, כל כך מסכן,  והייתה לו תחבושת על האף.

   התולעת הקטנה הלבנה פרפרה במים ונמלטה והוא שמע אותה עומדת בחוץ וצוחקת,

    דג זהב רשע, דג זהב טיפש,
    לא תתפוש אותי ולא תאכל אותי.

     דג הזהב שב למיטתו והחל לבכות.  "ממממממממממ",  "ממממממממממממ". ובינתים עבר היום, ועוד לא אכל כלום והיה רעב.  "ממממממממ", "ממממממממממ", בכה דג הזהב.

     פתאום,  "תוק, תוק, תוק," נשמעו דפיקות על הדלת.
       "מי זה," שאל דג הזהב בקול חלוש ועצוב.
       "יבוא, " המשיך דג הזהב.

  הדלת נפתחה, ומי הופיע שם אם לא סוסון הים החמוד, ידידו של דג הזהב.

      "הוי, סוסון הים, ידידי היקר, התמרמר דג הזהב, " כמה טוב שבאת.  בוא נא, עזור לי, תן לי לעלות על גבך ושנינו יחד נרוץ ונדהר ונתפוש את התולעת הקטנה הלבנה.  אני רעב כל כך, כל כך רעב.  אני רוצה לאכול אותה, את התולעת הזאת הקטנה, הלבנה והרשעית."

   "מה ?" אמר סוסון הים, שהיה גם נחמד וגם חכם, "אתה רוצה לאכול את התולעת הקטנה הלבנה ? זאת ההיא ?  ההיא ?"

   "כן," התלונן דג הזהב. "אני רעב. והיא לא נותנת לי לאכול אותה. היא אומרת לי שאני רשע.  אני אתפוש אותה. בוא, עזור לי, עזור לי בבקשה."

 אמר סוסון הים לדג הזהב:

   "התבייש לך !  מה זה פה, קניבאל ? איך אתה יכול לאכול תולעים קטנות לבנות ? התולעת הקטנה הלבנה היא ידידה. היא ידידתי.  חברתי.  כל יום אנחנו נפגשים בשעה חמש אצלי בבית. אנחנו שותים תה ואוכלים ביסקוויטים ומסתכלים בסרטים מצויירים.  איך אתה רוצה לאכול אותה ?  לא יפה. "

    "אבל אני רעב," בכה דג הזהב.
   "אל תהיה טיפש," התנגד הסוסון.  "בוא אלי הביתה. אני אתן לך ביסקוויט, ותה."
   "לא, לא, תולעים זה יותר טעים," צעק הדג.
   "אני לא אעזור לך," אמר סוסון הים.  "אם אתה אומר שאתה רעב בוא הביתה אלי."

   בלית ברירה ויתר דג הזהב, הגדול, השמן, שהיה כעת מאד מאד רעב, ואמר,
    "טוב.  אבל אתה מבטיח לי שהביסקוויטים הם טעימים ?"
    "כן," השיב סוסון הים, "הם נהדרים !"

   פנו שניהם לבית סוסון הים.  דג הזהב התיישב בכורסה, סוסון הים הפעיל את הטלוויזיה. אחר כך אץ למטבח והעמיד קומקום מים על האש, חלט את התה, היה לו ארגז גדול של ביסקוויטים והוא גרר והעמיד אותו ליד דג הזהב, מזג לו כוס תה ואמר לו,

   "הנה, דג דגי.  נסה.  אכול.  טבול את הביסקוויט בתה ואכול.  תיראה שמאד טעים יהיה לך."

   טבל דג הזהב ביסקוויט אחד בתה החם,  עשה  פו,  פו,  פו, כדי שלא ישרוף, הניח אותו בפיו, באמת, טעים מאד.

   אכל דג הזהב ביסקוויט, ועוד ביסקוויט, ועוד ביסקוויט,  ועוד ביסקוויט, ועוד ביסקוויט,  סיים את התה.   מזג לו סוסון הים עוד כוס תה, ודג הזהב שתה עוד כוס תה וכמובן אכל עוד ביסקוויטים, ואכל עוד ביסקוויטים ושתה עוד כוס תה ...  קומקום שלם הוא גמר ואת כל הארגז מלא הביסקוויטים הוא כילה.  לבסוף הוא נתמלא כל כך הרבה ביסקוויטים עד שבטנו תפחה וגדלה כמו מזוודה,  והוא נאלץ ללפות את זרועות הכורסה כדי שלא ייפול.  לבסוף, הוא פער את פיו ואמר,

   "הויייי, הויייייי, אין לי יותר מקום לדחוף את הביסקוויטים. הם כבר בולטים לי דרך הגרון. !"

    אמר לו סוסון הים,  "ועכשיו, אתה שבע ?"

   "כן, כן, כן," אמר דג הזהב, וגנח,  כי הוא היה זללן גדול, לכן הוא היה שמן ואכל יותר מדי.

    בינתיים צף סוסון הים אל המטבח, רצה לרחוץ את הכלים, ודג הזהב ישב בכורסה בחדר השני, שמן ונפוח, מחכה לתכנית הטלוויזיה, לסרטים המצויירים, ופתאום, מה הוא שומע ?

    "תוק, תוק, תוק," מישהו נוקש, דופק בדלת.

 הוא רצה להגיד,  "יבוא," אך לא עלה הדבר בידו. בקושי יכול לפתוח את פיו.  הדלת נפתחה ומי נכנס ?  התולעת הקטנה הלבנה.  איך זה שהיא נכנסה לשם ללא פחד ? כיוון שלא ראתה את דג הזהב ברגע הראשון.  היא נכנסה, סגרה את הדלת, הסירה את צעיפה, תלתה את כובעה,  ופתאום, מה היא רואה ?  שם, בכורסה של סוסון הים החבר שלה, יושב דג הזהב, זה עם התחבושת על האף.  וכמה שהוא שמן.  אוי.  ואיזו בטן ענקית יש לו.  והפה שלו פתוח ופעור.  מי יודע מה הוא עשה.  אולי הוא אכל את סוסון הים ?  אולי הוא טרף אלף תולעים קטנות לבנות ?

נבהלה התולעת הקטנה ורצה מהר למטבח כשהיא זועקת וצועקת, 

   "סוס ים, סוסון הים, סוסון הים !!!"

   "שקט, שקט, מה את צועקת. מה קרה לך, ידידתי, תולעתי, חביבתי שלי ?"

    "הוי סוסי, מתוקי," אמרה התולעת בהקלה, כשראתה את החבר שלה והוא בריא ושלם, "ראיתי את דג הזהב שם בחדר, הבטן שלו כל כך גדולה ומלאה.  חשבתי שהוא טרף אותך.  מה בכלל עושה אצלך, הטורף הרשע הזה, בחדר על הכורסה ?"

    "חה, חה," צחק סוסון היום.  "אל תדאגי, תולעת קטנה לבנה.  דג הזהב בסך הכול מלא ביסקוויטים.  גדוש.  חוץ מזה הוא לא יכול לעשות לך שום דבר.  הוא טרף כל כך הרבה ביסקוויטים עד שהוא לא יכול אפילו לקום.  בואי, בואי, אל תפחדי."

   הלכו שניהם אל דג הזהב והציצו בו.  עיניו של דג הזהב בלטו מחוריהן.  הוא רצה לקום ולהתנפל ולתפוש את התולעת הזאת, החוצפנית.  אני לא חושבת שהוא רצה לאכול אותה כבר, כי הוא היה שבע, אבל לתת לה קצת מכות, להרביץ לה הוא לא היה מתנגד.  אלא שלא יכול היה לקום. לא הצליח להתרומם. בטנו הכבדה שכבה לו על הגוף והוא לא יכול לזוז.  התולעת הייתה מרוצה. היא צחקה וצחקה.

 אמר לה סוס הים:
   " אל תצחקי על החבר שלי, בבקשה".

    אמר סוס הים לדג הזהב, "איך היו הביסקוויטים ?  והתה ?"
    "טוב, טוההב," הצליח לפלוט דג הזהב.
     "ולא תאכל עוד תולעים ?" שאל הסוסון.

        "לא, לא," אמר דג הזהב. והוא אמר, "תולעת יקרה, תולעת לבנה, סלחי נא לי על התנהגותי.  לא אוכל יותר תולעים. אני אוכל רק ביסקוויטים.  בכלל,  איני מבין איך יכולתי להגות מחשבות כל כך נלוזות ורעות."

    ומאז היו דג הזהב, סוסון הים והתולעת ידידים טובים ואף אחד לא אכל ולא טרף יותר את השני.

    "והוא גם לא התנגש יותר בסלעים, נכון אימא ?" שאלה נטלי הקטנה.
   "נכון, אמרה אימא, "מפני שהוא לא רדף יותר אחרי התולעת הקטנה והסתכל ישר לפני שהתקדם.

*  *  *  *  *