צברית, שם נעורים אברהמוף, בוגרת הגמנסיה הרצליה. מאז פלא האינטרנט וזמינותו לכול כותבת שירים.
http://www.literatura.co.il/website/index.asp?show=authors&id=1715
[ליצירה]
זה כתוב יפה ורב מזלך שיכולה את ליהנות ממראות הסתיו באשר את נמצאת. ואני שגרה בעיר על שפת הכביש הגדול מגיפה את החלונות ומפעילה את המזגן או המאווררים.
כשאני קוראת יצירות של אישה שיש לה אמונה טהורה, כמו של ילד המתבונן בעינים גדולות פקוחות משתאות ועל פניו אין חיוך אלא תמיהה, והקב"ה הוא "אתה האוחז במכחול ימים", אני מתפעלת ממשהו נוסף שאינו קשור לכתיבה. ערך מוסף מוסף.
כל טוב.
[ליצירה]
הגרסה הראשונה לדעתי קרובה יותר למקור אך לדעתי משום מה נשמעת טוב פחות.
במקור היא אומרת "לו הייתי עמך" ובגרסה השניה היא אומרת "לו היית עמי"
יש גם הבדלים של "אני" ו"אנחנו" שניתנים לתרגום כך או כך כי בשורות 5-10 אינה מציינת כינוי גוף אם כי בשורה ארבע היא עוברת ל-we
זה שיר מעניין. קיימות פמיניסטיות הטוענות שדיקינסות הייתה סאפפית, כלומר כמו המשוררת סאפו אוהבת נשים, והשפה האנגלית מסתירה ברובה את כינויי הגוף ולא ניתן לדעת. גם לא מעניין לדעתי, סתם פוליטיזציה עונתית וחיטוטים שלא לעניין.
[ליצירה]
צר, צר מאוד על מה שקרה.
נראה לי שהמשוררת, חתן פרס ישראל, שזכתה במאבק על מלכות הכיתה בביצת הבוהמה והיחצנות הישראלית שהתהבבדידותה בפסגתה.
הדיכאון כמו חלודה מאכל את הנפש.
הרי יש דברים נוספים בעולם, אם רק מוכנים לוותר קצת על המקום הראשון באולימפיאדה של התרבותניקים. יש חברים, יש ילדים, יש אהובים, יש עצים וחתולים וטבע, ולמי שיש לו תפילה יש גם אב בשמיים.
ובנוסף קיימים לכולם כעת גם פורומים ובלוגים ופופוליזם
אין מי שלא סבל. אבל יש סוגים של סבל שאינו קיים ושאנחנו מייצרים אותו בתוכנו ללא טעם כי פשוט לא מוכנים לוותר עליו. כמו גירוד של עקיצה של יתוש.
חבל. היינו יכולים לקרוא יצירות נוספות שלה.
תגובות