צברית, שם נעורים אברהמוף, בוגרת הגמנסיה הרצליה. מאז פלא האינטרנט וזמינותו לכול כותבת שירים.
http://www.literatura.co.il/website/index.asp?show=authors&id=1715
[ליצירה]
צחית חביבה, לאחר הסבריך על ההבדל בין משורר למתרגל אשאל אותך מה ההבדל בין יוצר למבקר כי נראה לי שהביקורת יותר בתחומך, לאור יצירותיך עד כה [כמובן שזו רק דעתי] במיוחד שאת עמוסה כל כך במדדי ביקורת ובמונחים ובביקורת את מוצאת את יכולת הביטוי שלך.
לא צר לי שאיני הולכת לסדנאות ושאני גוזלת כך מפרנסתם של מארגני הסדנאות למיניהם, וימקצעו עד כמה שישתדלו את הכתיבה היוצרת.
נ.ב.
בכמה שמות את או אתה מופיעה או מופיע כאן בפורום הזה ?
[ליצירה]
מרתק
נכנסתי ביום חום מעיק ואמרתי לעצמי - אעבור כאן על כל היצירות.
מצאתי מעין עבודה סמינריונית - וגם כתוב שמדובר בפרק שלישי.
שני דברים לי: כשלמדתי באוניברסיטה אמר לנו פעם אחד המורים שלא ניתן להגדיר את ההבדל בין השירה לפרוזה. כיצד נקבע מהו שירה ומהו פרוזה ? אתן לכם דוגמה העולה בדעתי (אם כי מהשפה האנגלית). כשקוראים את הספר אנקת גבהים של אמילי ברונטה, יש בספר קטעי פרוזה שהם שירה. מה הופך אותם לכאלה (לפי דעתי )? לא אדע את ההגדרה. וסרקתי בעיני לאורך המאמר אולי יתפנה חגי קמרט לסוגיה זו. והוא אמנם נגע בה - ובאמת באופן לא מדעי אלא מטאפיסי - רוחני. ומה אמר ?
"כתיבה טכנית מול כתיבה מתוך השראה מובן שגם הכתיבה הטכנית יכולה להוליד שיר טוב ויותר ממנו, אך קל יהיה לו למבקר המיומן להבחין שחסרה בו בשיר אותה נשמה יתירה אותו משהו מיוחד שאנו קוראים לו השראה, ותוצאתו לדעתי היא נפש השיר או נשמת השיר."
ובכן השיר מתבדל מהפרוזה בנשמתו. נשמה זה לא דבר שאפשר לייצר במבחנה או להציג במעבדה בניסוי מדעי שכל אחד יכול לחזור עליו בפני קהל. (לכן אמרתי שתשובתו מעין מטאפיסית).
ואולם שימח את לבי ברעיון (שמקורו בבו) כשכתב:
"עדיף שהיצירה שהיא חלק מנשמתו של היוצר תתקיים בעולם מאשר תחדל מהיות. שאם תגרום הנאה ולו רק למעט אנשים הרי שעשתה את שיוצרה ייעד לה. "
אני נזכרת כעת בסבתי יוהנה האריס ברנדס, שאהבה לכתוב, וכנראה אף אחד לא התייחס לכך אז. ולא הייתה אז מרשתת. וכתבה את קורות חייה בכפר באובראולה, ואחר כך כתבה את "בין שתי מלחמות עולם" (בגרמנית) ותיאור עלית הנאצים וכיצד נמלטה מגרמניה. וכל זאת במאות דפים מודפסים על מכונת כתיבה. מחציתם באינסטיטוט להיסטוריה של המדינה בפרנקפורט, ומחציתם במכון ליאו בק. ובאמת נשמתה שרדה שם. ואני - שזכיתי לראות אותה רק פעם אחת בחיי, ולא הכרתי אותה משפחה היטב, מודה על מזלי כל יום על עליית האינטרנט ועל מזלי שהביא לי את "נשמתה" אף כי בגיל מבוגר.
(את סיפורה שתורגם בעבורי לאנגלית הכנסתי באתר ליטרטורה כי כאן זה לא יעלה באתר).
ולסיום - פעם אכן "גידולי נשמותיהם" של האנשים נותרו במגרות. ולפני כן מעטים מאוד ידעו לכתוב. והיו הדברים הולכים לאיבוד וכתובים אולי רק בעולמות הרוחניים (איזה כיף לכתוב כאן באתר הצורה במילים האלה באופן טבעי). והיום יש לנו אתרים וכל אחד יכול להתבטא. וזה נפלא.
ואת הכותב חיפשתי בגוגל ומצאתי שהוא משורר וכותב מסות בתחום הביקורת הספרותית.
האתר שלנו הוא טוב ואין בו שטויות ואני מרוצה.
[ליצירה]
ובכן - לא ברור שהבנתי הכול אבל - אבי התייתם בגיל 13, למד בבית מדרש למורים בירושלים אצל דינור ואולי עגנון, חי כ"מתקדם" (דהיינו כחילוני), לא צם בכיפור ואכל הכול, והביטוי הדתי היחיד שראיתי אצלו היה נר נשמה שהדליק במועדים. לדעתי היה לו ריב עם הקב"ה. הוא גידל אותי ללא אם ושלושה דברים לימד אותי (אבל לא כפה עלי !!!): את ברכת נרות השבת, שש מילים של "שמע" ולהישבע ב"הן צדק". עשה את חובתו. יצא לו להיפגש עם מלכים, עם המלך אמן אללה מאפגניסטן, עם המלכה יוליאנה, עם פידל קסטרו (יש לי תמונה) ואולם חייו היו קצרים והסוף מאכזב.
בידו של הקב"ה ניתן להבחין בכך שמצדה של אמי ושתי אחיותיה לא היו ילדים מלבדי, ולאבי ושני אחיו לא היו בנים, רק בנות, וכולם מלבדי בחו"ל, ולא נדבר על השאר, ורק אני יחידה, יהודיה, בישראל שטופת המלחמות נישאתי והולדתי בת ובן וכולי. מה חשב לעצמו הקב"ה כאשר לשש נפשות, שלוש אחיות ושלושה אחים לא נתן ילדים או שלל מהגזע שלהן את המשך חיי היהדות מלבדי (בלי עין הרע) ואיפשר לי לחיות כאן בדור הזה - אין בפי הסבר.
אולי במהלך הדורות היו הרבה סיפורים כאלה אלא שלא התאפשר ליהודים לחיות זמן רב ביחד ולהאריך ימים כדי לדעת מה קורה במשפחותיהם.
אכן הוא היה טוב אלי וגם לאבי ז"ל. אלא שאבא הלך לעולמו לפני שכל הדברים האלה התרחשו ונגללו לפני.
ייתכן שכאן חלק מדרך הנפתולים של אבי.