שִׂרְטַטְתִּי פַּעַם שְׁמָהּ עַל חוֹף הַיָּם
וְגַל כִּסָּה אוֹתוֹ כְּלֹא הָיָה
שִׂרְטַטְתִּי שׁוּב בְּאֶצְבַּע נְטוּיָה
אַךְ הַגֵּאוּת גָּרְפָה אוֹתוֹ עִמָּהּ.
גֶּבֶר נוֹאָל,  אָמְרָה, שוֹאֵף לְאַל
אֶת הַחוֹלֵף בַּנֶּצַח לְהַתְקִין
הֵן גַּם דְּמוּתִי תִּרְקַב בְּבוֹא יוֹמָהּ
וּשְׁמִי מֵעַל הָאָרֶץ יַעֲלִים.
לֹא כָּךְ, עָנִיתִי, רַק הָעֲלוּבִים
יֶחֱזוּ מוֹתָם בַּקֶּבֶר, לָךְ הַתְּהִלָּה
בַּחֲרוּזֵי שִירִי תִחְיִי לָעַד
וּשְׁמֵךְ אֶפְרֹשׂ עַל שַׁחַק כִּמְגִלָּה
וּכְשֶׁהַמָּוֶת יַאֲפִיל עוֹלָם
בַּזּוֹ הָאַהֲבָה נָקִים כֻּלָּם.

One day I wrote her name upon the strand,
But came the waves and washed it away:
gain I wrote it with a second hand,
But came the tide, and made my pains his prey.
Vain man, said she, that dost in vain assay
A mortal thing so to immortalize!
For I myself shall like to this decay,
And eek my name be wiped out likewise.
Not so (quoth I), let baser things devise
To die in dust, but you shall live by fame:
My verse your virtues rare shall eternize,
And in the heavens write your glorious name;
Where, whenas death shall all the world subdue,
Our love shall live, and later life renew.