זית יצירה בארבעה חלקים 4.9.04 י"ט אלול, תשס"ד 1. עץ הזית בחצר על הכביש עוֹדֶנּוּ צעיר אם אנסה אוכל ללפפו בזרועותיי, לאמצו במותניו ועוד יוותר המקום. ואני ירדתי בשבת אל הכביש הראשי, - כעת ריק ושומם - לקטוף מזיתיו, השעה רק עשר בבוקר והשמש כבר מלהט, בושם העץ ובני מינו כבד כשמיכה, ציבור שרכים, שיחים ועצים בחצר יבשה שאינה מטופחת או מושקית, צבעה חום מלוכלך, אדמת העיר תל-אביב של פעם, הוא פריך ומתפצח ביובש, מתאייד בניחוח, פירותיו גדולים כמטבעות, תְּפוּחִים כתופים, ואני ניצבת על שרפרף שגברת זרקה לאשפה, והבאתי אתי אל הכביש, כבר שני לילות הוא קורא לי וכפות ידי מְעַקְצֵצֹות לאחוז בזיתיו הגדולים העגולים, מתכננת בקפדנות יומיים את המפגש ואיך ייעשה המעשה, בלי עדים, עץ יפה עץ צמא עץ נאהבים. עליו מוארכים דקים כאצבעות הילד, ירוקים ומחופים בכעין הכסף, דביקים ומזוהמים בפיח ועשן אלפי מכוניות. אך בשבת בבוקר צלול האוויר, הרכבים שובתים וניחוח תפילות עולה מבתי-כנסת השמיימה כריח תבשילים. 2. קרה שהלכתי ברחוב הראשי, בדרך בין עירונית, דוחקת עצמי לשוליים אצל גדרות הבתים מסתתרת מקרניים בוערות, ועיני נמשכו לחצר, ויש עוד כמוה, בה בעל-בית מפעם הטריח עצמו ושתל מינים ידועים, כנראה עוד זכר מבית אבא וגם את דרכי האדמה הכיר. הגננים החדשים עוד טרם הגיעו, הנוטעים אילנות סרק לנוי, עצי אינסטאנט, כפועלים המיובאים מארצות רחוקות, הציפורים רעבות. אך לאורך הכביש הגדול נותרו השרידים זכר למעשי ילידים מפעם, עצי רימונים, תמרים נקבות וזכרים, בני זיתים, תפוחי בר, מיני הדרים, כולם נסתרים, עלומים כקברות המתים ששתלו אותם בימי חול ובחגים, קליפתם מצופה בזיהום וחלקיקים שחורים, באלאדי באלאדי. היום נותנים לילדים רק ציורים ושבבים אך אני עדיין רואה. 3. רוצה אני לכבוש הזיתים ואין לי מורה, היאך אלמד ? אנדוד לשכנתי היקרה שנולדה בפרס; "עץ זיתים ?" היא אומרת , "איפה? " היא שואלת "יש הרבה," אני מתארת, "בקצה הרחוב שלנו, ועל דרך חיפה, ובשדרות הציונות וליד כיכר אתרים ובכיכר המדינה" אך היא לא יודעת, לא ראתה, לא שמעה, שכנתי הטובה. ואני חֲמַרְמֶרֶת ולבי מתכווץ בבדידותו; אסתיר את עיניי, סומים פה כולם, אני מנותקת, אוטיסטית, נחשלת. את מי אשאל ? אולי את סָמִיר הגנן, שֶׁמְּעַבֵּד בכל השכונה ? אני מכירה אותו זה שנים עוד טרם נולדו לו ילדים, בימים החמים מורידה לו קפה ולעתים מים עם קרח, מביאה ממתקים - אם הביא את בנו הבכור - ואומרת סבאח אל-ח'יר", ו"אנא מעלמה פי אל-מדרסה " - לא יודעת מה עוד להגיד, והילד חושש מפני, ממני, מסבתא שמאכילה חתולים, עיניו מביעות 'עזבי אותי, לכי מפה,' יש לו עיניים, וגם לי, וכעת אביו יהיה המורה, הוא, הַסָּמִיר; "אחי" – אומר לו – "איך כובשים זיתים ?" ואז אהיה בוגדת , במחצית בני עמי לפחות, לא יודעת מה לעשות, אסור לראות, צריך לשתוק, כמו שלושה הקופים מהמזרח לפחות. 4. וְעֵץ הַזַּיִת עַל הַכְּבִישׁ אֵינוֹ מַרְפֶּה, אֵינוֹ מְוַתֵּר, קוֹרֵא לִי, מוֹשֵׁך אוֹתִי, בְּלִי מִלִּים, כְּגֶבֶר, בְּמַבָּטִים, שָׁרְתִי אוֹתִי - הוּא דּוֹרֵשׁ, אֶהֱבִי אותי- הוּא מְשׁוֹרֵר. כָּל הַלַּיְלָה מְשַׁדֵּר לִי מֵהָרְחוֹב אֶל שַׂרְעַפַּי וְיָרֵחַ דָּרוֹם מֵצִיץ מִבְּעַד לָחַלּוֹן מְלַגְלֵג לְנַפְתּוּלַי אֲנִי לְכוּדָה כְּפַרְפַּר שָׁבוּי תַּחַת לוּחַ זְכוּכִית עַד שֶׁנִּכְנַעַת, נִשְׁבֶּרֶת, מִתְמַסֶּרֶת. מַה אֶעֱשֶׂה לְךָ ? מוֹרָה אַתְּ ? מָעַלִמָה ? חַפְּשִׂי בְּסֵפֶר. עַל הַדַּפִּים הַחֲלָקִים ידריכו אוֹתִי הָאוֹתִּיוֹת וּבָחֹרֶף עוֹד אֹכַל מֵהַכַּדּוּרִים הַגְּדוֹלִים הַיְּרֹקִים וְאֶזְכֹּר שֶׁמֶשׁ אֱלוּל מְבֹרֶכֶת בְּעֶשֶׂר בַּבֹּקֶר, בְּשַׁבָּת, וְאֶת עֵץ הַזַּיִת, עֲנָפָיו בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, עַל הַדֶּרֶךְ.