[ליצירה]
הרוח נושבת בי. היא נושבת ממני את המבטים שלהם, את האוויר המת, את הצפיפות והכבדות
היא נושבת מהר יותר ויותר,קרה, חודרת את כל כולי, מסירה את כל הרגשות, כל המחשבות, עד שאני רק צינור חלול, שבתוכו נושבת הרוח. וחושך גדול, מכל הכיוונים – לא החושך שלהם, הוא כבר נשכח.
היא נושבת בעוצמה סוחפת עד שלא ידעתי דבר מלבד הרוח, וידעתי שהיא תישאר בי לנצח.
וכבר לא אכפת מהגדולים ומהמבטים שלהם ומהחושך הקטן שלהם ומהמקומות הצפופים ולא אכפת אם יחפשו, אם ימצאו אם יחזירו. ולא אכפת אם בחוץ תפסיק הרוח לנשוב והכול ייראה כאילו החושך שלי לא קיים. אין בי פחד.
עכשיו הכל נעצר.
[ליצירה]
שלום אלישע
אני לא נוהגת כך
אני אומרת מה מפריע לי
ומה נהדר בעיניי
אם הדס תאמר לי שרק יוצרים שיחמיאו לה היא מכבדת
לא אגיב כשאחשוב שניתן משהו לשנות כדי להתקדם.
ערב טוב
אמילי
[ליצירה]
למה את יותר קטנה ממני? (אני רוצה את שירי היומולדת שלך לעצמי..)
חמש-עשרה וארבע שנים. מדויק לגמרי.
לא יכולה להגיד שהבנתי הכל. במיוחד לא הבנתי חלק מהפסיחות, ואת השורה האחרונה.
וגם - הסוגריים "[עד הבוקר]" נראים לי לא נצרכים..
ניצן
(צופה תגובה בנוסח "נצרכים מאד, זר לא יבין")
[ליצירה]
היתה לי בעיה רצינית עם הקצר הזה - מאחר וזה מה שהוא, בפשטות. 'קצר'.
זה מקטע, זה הבזק, זה פריים בודד. זו תמונה של מחשבה על מישהו או על משהו, שלא מעוגנת בשום דבר.
הקיטוע נובע לא רק מהצמצום במילים אלא גם מהאופן שבו השתמשת בהן: ברק החיים לא מתעמעם בהתחלה, טוב. לא נגעה בו יד מוכתמת - במי? בברק החיים, או במי שהקטע מדבר עליו? דמעותיו - של מי? עד כאן, תחבירית, הכל מוסב על הברק.
כיבסו כל נגע
כל חושך
וכל צל
זו מטאפורה, כמובן, כי הרי אין אפשרות לכבס נגעים או צללים או חושך. אבל פשוט לא הצלחתי להבין מה המשמעות שלה. או למה בחרת דווקא במילה הזאת.
אני חושבת שיש כאן עוד עבודה - להבהיר, להרחיב, למקד את המשפטים ככה שיהיה ברור על מי מדובר ומתי. בהצלחה.
[ליצירה]
כתוב יפה ושומר טוב על משקל וחריזה, מצא חן בעיני איך שזורם... בית שלישי, שורה אחרונה - הפיסוק מבלבל ומקשה להבין מה בדיוק קורה. צריך שם פיסוק, אבל אולי כדאי לחשוב לעשות את זה אחרת. חמוד הרעיון.