[ליצירה]
הרוח נושבת בי. היא נושבת ממני את המבטים שלהם, את האוויר המת, את הצפיפות והכבדות
היא נושבת מהר יותר ויותר,קרה, חודרת את כל כולי, מסירה את כל הרגשות, כל המחשבות, עד שאני רק צינור חלול, שבתוכו נושבת הרוח. וחושך גדול, מכל הכיוונים – לא החושך שלהם, הוא כבר נשכח.
היא נושבת בעוצמה סוחפת עד שלא ידעתי דבר מלבד הרוח, וידעתי שהיא תישאר בי לנצח.
וכבר לא אכפת מהגדולים ומהמבטים שלהם ומהחושך הקטן שלהם ומהמקומות הצפופים ולא אכפת אם יחפשו, אם ימצאו אם יחזירו. ולא אכפת אם בחוץ תפסיק הרוח לנשוב והכול ייראה כאילו החושך שלי לא קיים. אין בי פחד.
עכשיו הכל נעצר.
[ליצירה]
שלום אלישע
אני לא נוהגת כך
אני אומרת מה מפריע לי
ומה נהדר בעיניי
אם הדס תאמר לי שרק יוצרים שיחמיאו לה היא מכבדת
לא אגיב כשאחשוב שניתן משהו לשנות כדי להתקדם.
ערב טוב
אמילי
[ליצירה]
למה את יותר קטנה ממני? (אני רוצה את שירי היומולדת שלך לעצמי..)
חמש-עשרה וארבע שנים. מדויק לגמרי.
לא יכולה להגיד שהבנתי הכל. במיוחד לא הבנתי חלק מהפסיחות, ואת השורה האחרונה.
וגם - הסוגריים "[עד הבוקר]" נראים לי לא נצרכים..
ניצן
(צופה תגובה בנוסח "נצרכים מאד, זר לא יבין")
[ליצירה]
אהבתי את השימוש בשפה. העימוד בדרך כלל תורם אבל כדאי לעבור שוב. לקרוא בקול כדי לדעת איךאת רוצה שזה יישמע עוזר. חסרים סימני פיסוק - לפעמים במקום להתחיל שורה חדשה אפשר לפסק, ובכלל בתוך השורות עצמן.
אצבעותיי ננעצות בה בכוח - בקריאה שני הבנתי שזו האדמה, זה לא כל כך ברור. אהבתי את תיאור הסתיו - חוץ מהשורה הראשונה, שהיא לא מי יודע מה מקורית. שורה שישית מהסוף - אני לא בטוחה שזה תקני ואם כן, אז כדאי לנקד. לשתול בה סמדר נשמע יפה, אבל זה בלתי אפשרי; סמדר זה הפריחה של הגפן. סיום - עד שיפוח יום ונסו צללים, יש כאן סתירה בין שני זמנים וזה צורם. מציץ מן חרכי הירי - משום מה הפריע לי למרות שבעקרון אני לא חושבת שיש בעיה עם זה, או שיש חוקים לגבי מתי מ' ומתי מן. אבל כשקוראים בקול יש שם משהו לא לגמרי חלק.
יופי של שימוש בשפה, וכמה ביטויים נהדרים שאהבתי מאוד [פצועת שנאה וחולת אהבה, קיץ צהוב ודוקר] הסיום טוב וחזק, אבל דווקא שם יותר מהכל מרגישים חסרון בסימני פיסוק.
מאוד אהבתי, מעביר את התחושה מצויין. קצת עריכה ו-זהו... מקווה שעזרתי.