[ליצירה]
הרוח נושבת בי. היא נושבת ממני את המבטים שלהם, את האוויר המת, את הצפיפות והכבדות
היא נושבת מהר יותר ויותר,קרה, חודרת את כל כולי, מסירה את כל הרגשות, כל המחשבות, עד שאני רק צינור חלול, שבתוכו נושבת הרוח. וחושך גדול, מכל הכיוונים – לא החושך שלהם, הוא כבר נשכח.
היא נושבת בעוצמה סוחפת עד שלא ידעתי דבר מלבד הרוח, וידעתי שהיא תישאר בי לנצח.
וכבר לא אכפת מהגדולים ומהמבטים שלהם ומהחושך הקטן שלהם ומהמקומות הצפופים ולא אכפת אם יחפשו, אם ימצאו אם יחזירו. ולא אכפת אם בחוץ תפסיק הרוח לנשוב והכול ייראה כאילו החושך שלי לא קיים. אין בי פחד.
עכשיו הכל נעצר.
[ליצירה]
שלום אלישע
אני לא נוהגת כך
אני אומרת מה מפריע לי
ומה נהדר בעיניי
אם הדס תאמר לי שרק יוצרים שיחמיאו לה היא מכבדת
לא אגיב כשאחשוב שניתן משהו לשנות כדי להתקדם.
ערב טוב
אמילי
[ליצירה]
למה את יותר קטנה ממני? (אני רוצה את שירי היומולדת שלך לעצמי..)
חמש-עשרה וארבע שנים. מדויק לגמרי.
לא יכולה להגיד שהבנתי הכל. במיוחד לא הבנתי חלק מהפסיחות, ואת השורה האחרונה.
וגם - הסוגריים "[עד הבוקר]" נראים לי לא נצרכים..
ניצן
(צופה תגובה בנוסח "נצרכים מאד, זר לא יבין")
[ליצירה]
יפה עובר כאן הסתיו, והתחושה מצויירת טוב.
תיאור זמן: "ש" צריך להיות "כש". ואולי כדאי לחשוב עוד קצת על הפיסוק - פיסוק אמור לסמן לנו מתי צריך לעשות הפסקה בקריאה ולקחת נשימה; פיסוק-יתר עושה לי היפר ונטילציה..
[ליצירה]
יפה! אהבתי את הסגנון. הערה טכנית: הקטע כתוב בצורה שמאוד מקשה על הקריאה, וכמה מהמשמעויות הדרמטיות הולכות ככה לאיבוד. אפשר להרוויח יותר מחלוקה שונה של שורות, לדוגמה:
במשך חמישים שנה הם היו מאושרים, אבל אחר כך הם הבינו שיש דבר אחד בעולם שכולם מצפים לו בשלב כלשהו, והוא לא יגיע אליהם לעולם.
מוות.
אני חושבת שהשבירה כאן של השורה מוסיפה דרמה, אבל זה די עניין של טעם. שימי לב - יש כמה מקומות (לא הרבה) שהחלפת פסיקים בנקודות - הזרימה של הטקסט נקטעת.
סה"כ מקסים, אהבתי!