[ליצירה]
הרוח נושבת בי. היא נושבת ממני את המבטים שלהם, את האוויר המת, את הצפיפות והכבדות
היא נושבת מהר יותר ויותר,קרה, חודרת את כל כולי, מסירה את כל הרגשות, כל המחשבות, עד שאני רק צינור חלול, שבתוכו נושבת הרוח. וחושך גדול, מכל הכיוונים – לא החושך שלהם, הוא כבר נשכח.
היא נושבת בעוצמה סוחפת עד שלא ידעתי דבר מלבד הרוח, וידעתי שהיא תישאר בי לנצח.
וכבר לא אכפת מהגדולים ומהמבטים שלהם ומהחושך הקטן שלהם ומהמקומות הצפופים ולא אכפת אם יחפשו, אם ימצאו אם יחזירו. ולא אכפת אם בחוץ תפסיק הרוח לנשוב והכול ייראה כאילו החושך שלי לא קיים. אין בי פחד.
עכשיו הכל נעצר.
[ליצירה]
שלום אלישע
אני לא נוהגת כך
אני אומרת מה מפריע לי
ומה נהדר בעיניי
אם הדס תאמר לי שרק יוצרים שיחמיאו לה היא מכבדת
לא אגיב כשאחשוב שניתן משהו לשנות כדי להתקדם.
ערב טוב
אמילי
[ליצירה]
למה את יותר קטנה ממני? (אני רוצה את שירי היומולדת שלך לעצמי..)
חמש-עשרה וארבע שנים. מדויק לגמרי.
לא יכולה להגיד שהבנתי הכל. במיוחד לא הבנתי חלק מהפסיחות, ואת השורה האחרונה.
וגם - הסוגריים "[עד הבוקר]" נראים לי לא נצרכים..
ניצן
(צופה תגובה בנוסח "נצרכים מאד, זר לא יבין")
[ליצירה]
יש לך פוטנציאל, זה בטוח. אבל נתקלתי כאן בכמה תופעות מאוד מוכרות בכתיבת פרוזה - 'החדר הלבן' - ההתחלה בסביב "ריקה", פתיחה נפוצה מאוד שמראה בעצם איך המחבר יושב מול הדף הלבן ואין לו מה לכתוב [?]'סימנים גרפיים' - הדגשות, סימני קריאה וכו'; יש עוד, אבל אני מאוד ממליצה לך לקרוא את לקסיקון טרקי סיטי, מכיוון שכל מה שצריך כדי להמנע משגיאות מסויימות הוא, פשוט, מודעות.
והלוואי שעוד הרבה אנשים יכתבו בדיוני P-:
(אם אתה מעוניין בקישורים לטרקי סיטי ושות', אני אשמח)
[ליצירה]
מוצאת חן בעיני הכתיבה שלך. כמה משפטים בעייתיים: הוא. זה תמיד הוא. מהיום שבו הכרתי אותה הוא תמיד היה שם, ניצב לידה כצל מאיים. מפחיד אותה, מאיים עליה, משפיל אותה.
ואני ידעתי שהיא לא יכולה להתנתק ממנו. שהיא תלויה בו לחלוטין.
או
ולא היה אכפת לנו שאסור. אף אחד לא יאסור אותה עליי. לא יאסור את האהבה על שתינו.
זה הרי כל כך יפה, איך אפשר לאסור זאת?
המשפטים האלה הם האכלה בכפית. לדחוף את המסר בכח, או לדחוף בכח מידע. זה לא טוב; זה הורס את האמינות של הסיפור, קוטע את רצף המחשבה של הקורא וגורם לו להיות מודע לזה שאת מקדימה אותו בכמה צעדים.
העניין הפסיכולוגי - אני חושבת שאפשר לפתח יותר, כי חוץ מזה ש"אסור" לא הרגשתי את האיום.
[ליצירה]
צרמה לי קצת החזרה על "סבך" פעמיים באותו משפט. מאוד אהבתי את המחסור בסימני פיסוק; אני חושבת שהעברת טוב את התחושה, אבל זה מתאים יותר למונולוג ולא לקטע.
[ליצירה]
אהבתי את הקצב. שברירים, אמנם, נראה קצת מאולץ, אבל זה כתוב יפה. ותקשיב לפוטו אלבום :)
אהבתי מאוד את השורה הראשונה - ובכלל כתוב טוב מאוד.
חג שמח!
[ליצירה]
לא הבנתי אם זו שירה או סיפורת - אני אתייחס לזה לפרוזה.
אתה מתקמצן על סימני פיסוק. גם אם זו היתה שירה - זה עדיין חסר. שורה ראשונה יש לך נקודה מיותרת במקום פסיק. המשפט על צחוק הגורל נחמד, אבל קצת תלוש. ולמה אתה מתחיל פיסקה חדשה מיד אחר כך?
שים נקודות בסופי משפטים, כי גם משפטים מגניבים על חרמשים ושטנים ושות' מתמסמסים אם לא חותמים אותם כמו שצריך. סופח אליו - ביטוי לא במקום, ספוג סופח מים, אי אפשר לספוח אנשים - לספח, אולי, אבל גם זה רק במובן הרכוש. בגלל שהיה שונה - אין כזה דבר 'בגלל ש'. מפני ש, כי, בגלל זה ש. לא 'בגלל ש'.
איום ונורא מכל דבר איום ונורא אחר - באמצע הדרמה, אתה מכניס הומור, וזה חבל כי אתה יכול לכתוב חזק. המשפט על הנערים והגברים - ברור מה ניסית להעביר, אבל אתה מאבד את התמצית של זה ומורח, וזה לא עובר טוב. סך הכל הקטע הזה, אני חושבת, עוד לא החליט אם הוא סאטירי, אירוני או דרמטי. הוא לא מצליח להיות כולם ביחד. ותארגן את הטקסט ככה שיבינו עם איזה ז'אנר אנחנו מתעסקים, כי בשלב מסוים המבנה בשורות קצרות גרם לי לחשוב שזו שירה - ואולי זה באמת ככה, לא סגורה על זה. וממש אהבתי את הסיום.