היא כותבת בקווים ונקודות, כמו אגלי טל של קורי עכביש על הדשא, שכל העולם נמצא בהם. היא כותבת בגרגרי חול שנשרטים עם הרוח, ובטיפות-טיפות-טיפות - ואני יכולה רק לפעור עיניים בצמאון, ולשתוק.
ולשתוק.
מתגעגעת...
גרמת לי לקנא בך על הכשרון...
הלוואי שהייתי יכול לגעת בעדינות בתיאורים ובמילים כמו שאת עושה.
בינתיים, עד שה' יענה את תפילותי, נשאר לי לקרוא אותך בעיניים פעורות
ולשתוק
ולשתוק.
[ליצירה]
מי היא זאת?
גרמת לי לקנא בך על הכשרון...
הלוואי שהייתי יכול לגעת בעדינות בתיאורים ובמילים כמו שאת עושה.
בינתיים, עד שה' יענה את תפילותי, נשאר לי לקרוא אותך בעיניים פעורות
ולשתוק
ולשתוק.
[ליצירה]
בלי קשר לאמירה - יותר מדי פסיקים, לדעתי. תני לשורות לדבר בעד עצמן ולזרום לבד. וקצת הפריע לי - ובלי שום כוונה לפגוע - את לא מחדשת כאן כלום. שוב אותו רעיון, שוב אותן מילים.
[ליצירה]
ה'פלנטה האחרת', אני חושבת, היא לא הנפש הגרמנית.
ואיך תוכל לשפוט אותם? אני מכירה מקרוב את העימות הזה - צד אחד במשפחה ניצל על ידי הרכבות ששל קסטנר, צד שני נסע ברכבות לאושוויץ. השאלה 'ומה אם...' תשאר תמיד תלויה ועומדת; אבל אני לא מעזה לשפוט מה שעשו אנשים בשביל לשרוד--- כי כשמתחילים לגרד את הציפוי הזה של 'שואה, לא לגעת' ולנסות לכעוס עליהם - אני, אישית, לא מסוגלת לעשות את זה. ואני לא חושבת שלמי מאתנו יש את הזכות.
תגובות