היא כותבת בקווים ונקודות, כמו אגלי טל של קורי עכביש על הדשא, שכל העולם נמצא בהם. היא כותבת בגרגרי חול שנשרטים עם הרוח, ובטיפות-טיפות-טיפות - ואני יכולה רק לפעור עיניים בצמאון, ולשתוק.
ולשתוק.
מתגעגעת...
גרמת לי לקנא בך על הכשרון...
הלוואי שהייתי יכול לגעת בעדינות בתיאורים ובמילים כמו שאת עושה.
בינתיים, עד שה' יענה את תפילותי, נשאר לי לקרוא אותך בעיניים פעורות
ולשתוק
ולשתוק.
[ליצירה]
מי היא זאת?
גרמת לי לקנא בך על הכשרון...
הלוואי שהייתי יכול לגעת בעדינות בתיאורים ובמילים כמו שאת עושה.
בינתיים, עד שה' יענה את תפילותי, נשאר לי לקרוא אותך בעיניים פעורות
ולשתוק
ולשתוק.
[ליצירה]
נחמד. סימן הקריאה בסוף מיותר - אם הטקסט בא לצעוק משהו, הוא יכול לעשות את זה גם בלי עיטורים גרפיים. הייתי מוותרת על החריזה - בעיקר מפני שברוב המקומות החרוזים הם לא כל כך חרוזים. חרוז לא צריך להסתיים רק בתנועה דומה, אלא גם בעיצור דומה (ולהלן אבן עזרא: לא תחרוש בשור וחמור...)
[ליצירה]
[זהירות, ביקורת]
הרעיון מובן, אבל הוא לא כתוב בדיוק בצורת שיר -כתוב מאוד פשוט ויומיומי, וגם אם העימוד היה שונה אני לא בטוחה שהמשמעות לא היתה נשמרת. החריזה לא מדוייקת, וזה מפריע.
תגובות