"ויאמר קין אל הבל אחיו, ויהי בהיותם

בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו"

בראשית נבראו שדות והרים,

שקיעה וגשמים ושלכת.

ושלג לבן, וחולות זוהרים,

ורוח בכל מתהלכת.

אז שמחתי בך, השלם, התמים,

שעיניך – בורקות כעיני –

הוגות בשמחת נצחים את עול שמי

ומניסות את קדרות לילותיי.

ועתה בין ערביים. שתיקה. ואודה:

מה אליך לומר? לא ידעתי.

היום, בהיותנו לבד בשדה

אף את בכי תמיהתך לא שמעתי.

ולחמתי בך, אחי בן אדם.

ובמותך כמו הייתי אחר.

כי אתה, שלבך זועק אלי דם –

תִּשַּׁכָח, ואני אֶזָּכֵר.

אֶזָּכֵר בלילות שאורכם נצחים,

בדמי הקברים ובבכי אמהות;

אֶזָּכֵר בשתיקות, אֶזָּכֵר בהולכים

עם עבור אפלת השעות. 

ואתה, השכוח, ראשון חללים

ראשון לילדים המתים בעפר

תזעק בדמך ובדמם לאלים

ותתבע את נקמת כאבם.

***

רוח הולך בדשאים הגבוהים.

בידי הסכין. היא צורבת.

כשנברא העולם נבראו החיים –

ואני הענקתי לו מוות.