אולי תפסיקי כבר לשים לב לכל דבר?

שלולית מרצדת על קירות תחנת האוטובוס,

גרניום אדום אחד מאחורי גדר גבוהה,

שש חולצות כהות מכופתרות נגרות מהחבל המתוח בקומה השלישית; יש אנשים שהעור שלהם דק כל כך, עד שהם יכולים לראות מה קורה מבחוץ דרך כל החלקים של עצמם.

בכל מרפסת יש חפצים אחרים, בעצמי ראיתי וגם יכולתי לספור מי שייך למה. אומרים שבמרפסת שמים מה שלא צריך, אז איך זה שאבא הביא שק יוטה עם שפתיים מתפוררות וישבנו שם לילה שלם וקילפנו תאומים של בוטנים, והירח היה כתום והצרצרים באו להסתכל והריחות עוד ישנם באוויר?

עוד מעט ירד גשם. אני עושה דברים של גדולים כמו פחד של עץ שמתאמץ על הירוק שלו, נגיד לפתוח חשבון בנק וללמוד וללכת יפה ברחוב למרות שלצד השני אפשר להגיע גם אם דורכים רק על האבנים הצהובות.

פחדתי בחושך אז נתתי ידיים חזק, וככה החזקנו הרבה זמן עד שמישהו איבד לידנו גחלילית וגיליתי שהיינו שם רק אני.

אני מתקרבת. יש דברים שכבר מגרדים, למלים יש נעלי מסמרים כבדות הן צועדות בדרך טח-טח ומקלפות אותה מאתמולים שהתייבשו. אולי עוד יצא מזה שיר, בינתיים גם אהבה אין פה למרות שאיך עוד אפשר לקרוא לאין ברירה הזה של להיות בכל המסביב רק בשביל לרצות להתחסר למישהו.