...ומה נורא המקום הזה, ששמיו אפורים והיערות משתרעים בו מאופק עד אופק; ואפילו הציפורים כאן אחרות. והכל גדול כל כך, ושקט כל כך – קולות האנשים נשמעים, אמנם, אבל הם קטנים מאוד מאוד. למעלה, מעבר לעננים, השמים תכולים בהירים והשמש מציתה את האופק בכתום-וורוד לוהט. ואיכשהו, שם למעלה, הצבע הזה מוצא חן בעיני. לא ידעתי שכל כך הרבה כחול יש בעולם... לא חשבתי שככה זה יהיה, שמה איפה שגבוה – רך ולבן וריק.
ומה נורא המקום הזה.
תגובות