"אני באה לפה לפעמים בשביל לבכות," היא אמרה ברצינות ואני צחקתי – כל כך חם היה שם, והרוח עמדה. דברים כמו בכי צריך לעשות כשחושך וקר ואף אחד לא רואה. היא לא נעלבה כי היא רגילה כבר, ואני שמחתי שקצת גרמתי לה לחייך. אחר כך נתתי לה יד וירדנו למטה, מחליקות על הסלעים ומעירות את האבק. לחשתי לו שיחזור לישון, יותר מדי יום בשביל לזוז עכשיו. והיא חייכה שוב, כי מה פתאום לדבר עם האבק.

"טוב לבכות פה," היא אמרה שוב. היא לא אומרת כמעט כלום חוץ מזה. הקיץ הוא אף פעם לא תקופה טובה.

"לבד לך?" שאלתי כי לא ידעתי למה היא עצובה. היא לחצה לי את היד ואמרה שלא, עכשיו לא. שמחתי. אחר כך זרקתי אבנים למים וישבנו והסתכלנו איך נולדים עיגולים קטנים. הם גדלו וגדלו ופתאום הגיעו עד אלינו ודגדגו לי את הרגליים.

"תראי," היא אמרה בשקט. "גם הם מתים." רציתי להסביר לה שלא, לא נכון – הדברים האלה לא הולכים ככה בכלל; אבל שתקתי כי לא היו לי המלים. והפסקתי לזרוק אבנים, כי ראיתי שהיא עצובה מזה. "שום דבר לא חי כאן," היא אמרה. "שום דבר לא צומח כאן."

עשיתי פרח קטן בשביל לעודד אותה. הוא היה סגול עם נקודות זוהרות, וכשאמרתי לה להסתכל היא אמרה שלא נכון, אין בכלל דבר כזה. השכבתי אותו לישון, ואז באמת לא היה. אחר כך שתקנו הרבה זמן. אחר כך היא אמרה שהיא רוצה למות, ואני אמרתי לה שלא כדאי.

"למה?"

"כי.." ניסיתי לחשוב איך להסביר בלי שכל המלים יתבלבלו. "כי זה יעשה לי עצוב. ואם אני ארגיש שזה עושה לי עצוב, אני לא ארשה."

"לא תרשי?" היא צחקה וחיבקה אותי.

"לא," אמרתי. לא ידעתי למה היא צוחקת, אבל זה היה נחמד. "ואם אני לא ארשה, את ממילא לא תוכלי."

"באמת?"

"באמת באמת. וחוץ מזה, את לא תצליחי להרדם בכלל."

"למה להרדם?"

"ככה מתים. אני אעשה רעש, ואת לא תצליחי." ואז היא צחקה שוב ואמרה שאני חמודה. שמחתי. כשאומרים למישהי שהיא חמודה, סימן שאוהבים אותה לפחות קצת. "את אוהבת אותי לפחות קצת?" שאלתי, והיא אמרה שבטח, אבל שאי אפשר לבכות כשאני בסביבה כי אני הסחת דעת. שאלתי מה זה הסחת דעת, והיא אמרה שזה כמו שמנסים להסתכל על משהו אבל לא רואים אותו כי העיניים מחליקות הצידה. אז עשיתי ברווז ואמרתי לה להסתכל, אבל היא אמרה שלא חי כאן שום דבר בגלל המלח.

"לא נכון," התעקשתי. "הנה ברווז."

אבל כנראה היתה הסחת דעת אז היא לא ראתה. אחר כך הלכנו הביתה.