האדמה בדיוק עכשיו מתחילה להיסדק, רגביה היבשים, המתפוררים, מתנתקים בכבדות זה מזה וחושפים חריצים עמוקים בקרקע הבוסתן. רוח מערבית מצליפה בשובבות בעלים היבשים שעל האדמה, והם מתגלגלים ומסתחררים באוויר, מתפצחים וצונחים שוב לקרקע, וחוזר חלילה.
רק לפני חודש היתה כאן, ופריחת הרימונים המתוקה שלחה חיוך לעיניה. בשפתיים היא לא מחייכת, כמעט; אין לה זמן בשביל זה. שבועות ספורים חלפו מאז ירדה לבוסתן הגדל פרא, ומאז הספיקו הניצנים האדומים לגדול לכדורים סמוקים, להבשיל לכדי רימונים מבריקים שהעלים החדים מלטפים אותם, ולצנוח לקרקע החמה, מבוקעים ואכולים.
היא היתה יחפה, כבעבר וכתמיד, כפות רגליה, רכות וקלות, מותירות בקושי סימנים בפירורי הרגבים הדקים. עורב אחד צרח על העץ שמעליה, מתריס לעומתה את לעגו על טיפשותה ותמימותה של הבדידות. היא הביטה בו, שולחת לו את רחמיה ותקוותה. הוא התכווץ, שלח בה מבט זועף השליך עצמו מהענף והתעופף משם, כנפיו טופחות בכבדות באוויר המאובק.
היא כרעה על ברכיה, מחפשת. הגשם יבוא עוד מעט, ידעה; היא היתה יכולה להריח אותו באוויר החנוק, הכבד. אצבעותיה, שקופות כמעט, גיששו תחת שכבת העלים היבשים, מחפשות. הרוח החלה לשרוק בעלים שמעליה, מזרזת אותה ולוחשת לה סודות בקול נמוך מכדי שתשמע. אבל זה לא באמת היה משנה.
אצבעותיה נתקלו בו, לבסוף, והיא חפרה ומשכה אותו החוצה – כדור חום קטן וקשה, שברקו נעלם וכתרו התפורר – אך עדיין היה זה רימון, והוא היה שלם.
היא החזיקה אותו בזהירות, כאילו חששה שיישבר למגעה, אף שהיה קשה כאבן. ואז הזדקפה באטיות, גבה כואב, ועם טיפות הגשם הראשונות יצאה מהבוסתן.
***
הגשם ירד עדיין, דקיק ודוקר, אבל זה לא היה לה אכפת. היא סחבה את המוטות החלודים, ששכבו כל השנה מאחורי הצריף שלה והמתינו שתבוא. הם היו ארוכים ממנה - אפילו גובה המוטות האנכיים היה כפול משלה, ומוטות הרוחב הגיעו מהצריף ועד לבוסתן. אבל זה צריך להיות גדול, כדי שיהיה מקום לכולם.
המוטות צנחו כמעט מיד אחרי שהציבה אותם, אבל היא לא הופתעה. זה הפך לקשה יותר כל שנה, וגבה הכואב מחה על מאמץ הגרירה. היא תזדקק לעזרה השנה, חשבה, וזכרה שגם בשנה שעברה גבה כאב והעור הרך שעל כפות ידיה נסדק, ובכל זאת העמידה את המוטות לבדה, מתחה את היריעות וחתכה את הדקלים. היא תסתדר. היא חייבת להסתדר.
המוטות העמדו לבסוף, מחוזקים בבסיסם באבנים גדולות . הם התנדנדו עם כל משב רוח, אבל היא קיוותה שיחזיקו מעמד.
***
למתוח את היריעות היה קשה יותר. הן היו נוקשות מאבק וממים, מכורסמות בקצוות על ידי עכברים שהשתכנו מאחורי הצריף. הגודל שלהן, לפחות, לא היווה בעיה – תמיד היה לה יותר משהיתה צריכה, ועכשיו חתכה את הקצוות האכולים והשליכה אותם. העננים נאספו מעליה שוב באפור רך, כשקיפלה יפה את השוליים החדשים ותפרה אותם, מזמזמת. היא ידעה שאיש מלבדה לא יראה את קרעי השמש הזוהרים בקטיפה של השמיים, וזכרה איך אז, מזמן, האנשים היו מסתכלים למעלה ומחייכים בלי לדעת למה. היא ניתקה את החוט במשיכה וסילקה את המחשבות מראשה, משננת שאין טעם לחיות על זכרונות. היא הפנתה את גבה לתמונות הצבעוניות שנמוגו ברוח, ופרשה את הבד.
הסולם התנדנד תחתיה כשהצמידה את הבד העבה למוטות, ורגליה הסתבכו בו כמה פעמים עד שכמעט נפלה. היא ידעה שכשתיפול יתרסקו עצמותיה - הפריכות כשל גוזלים מתים - והיא תשכב כמו בובה שבורה בגשם ובבוץ, ואיש לא יבוא להרים אותה.
היא השתדלה לא ליפול.
***
שנים שלא היה גשם בעונה הזאת, זכרה ועיניה חייכו. אבל מה שיבוא יבוא, והיא כבר עמדה ביותר מקצת גשם. היא אחזה בענף ביד אחת, ובשניה ייצבה את עצמה על הסולם החלוד שחרק ברוח. המסור נדמה כבד יותר משזכרה, ושיניו קהו והותירו קרעים מכוערים בבסיס הענף, שסיבים השתרבבו מהם. היא השליכה אותו לאדמה, והמשיכה לחתוך. הטיפות הותירו עיגולים כהים על צדם העליון, המאובק של הענפים. היא נדקרה יותר מפעם אחת – ידיה כבר לא היו יציבות, והרעידות הפתאומיות הרגיזו אותה. היא קיוותה שתסיים לפני שיבואו הכאבים.
***
זה לא קרה, כמובן, וידיה בערו מבפנים עם כל תנועה. נשארו עוד יומיים, אז היא הרשתה לעצמה לנוח.
***
לא נשאר הרבה – להניח את הקרשים הרקובים לרוחב השלד, ולהעלות את הענפים. הזמזום היה קל יותר, גילתה. היה לה קר בלילה האחרון וידיה כאבו מאוד, אבל היא התעלמה מהן, פיה סגור בחזקה. היא הפנתה את מחשבותיה פנימה וגילתה שם צחוק של עורבים.
***
"תראה," לחשה לכוכב שבא להציץ מבין החרכים שהשאירה למענו. "סיימתי..." היא פלטה שיעול, ועיניה החלו לדמוע. היא השתעלה כמעט כל לילה, כעת.
החוט רעד יחד עם ידיה והיא תהתה אם תצליח להשחיל אותו כמו שצריך. הוא התעצב לבסוף לכדי קשר מגושם, וסיביו נתפסו בידיה השרוטות. זה לא כאב. כבר לא.
היא הציבה את הסולם בדיוק במרכז וטיפסה עליו. הרוח הכתה בדפנות מבחוץ, והשלד חרק והתנודד. הוא לא יחזיק מעמד עוד שנה.
שלומית תלתה את הרימון, והתיישבה לחכות.
תגובות