היתה עלי יד ה´ ויוציאני ברוח ה´ ויניחני בתוך הבקעה – והיא מלאה פרפרים.
ואין מלים יפות לישראל כאותן הברות חתוכות שרצות על הלשון והשיניים, קלילות כל כך ומתאימות כל כך ונוחות כל כך – חלמנו, סוביבור, טרבלינקה.
יש המון פרפרים בטרבלינקה. כתומים וכחולים ולבנים. והמון עצים יש, ובשלכת העד המוזרה כאן, בפולין, הם מתהדרים בכל צבעי הקשת.
יש המון שמים בטרבלינקה. והם כחולים-כחולים וגדולים-גדולים, וצפים בהם עננים מפוסלים ברוחות שבבית, בפינה החמה והיבשה שלנו, מכנים אותן "חורפיות".
יש המון אבנים בטרבלינקה. שבעה עשר אלף, ככה הרב הנדלר אמר. לא על כולן יש שמות.
ויש שקט גדול בטרבלינקה, שלא מכסה ולא מגלה, לא מייפה את העובדות העטורות עלווה כהה ולא מציג אותן במערומיהן – רק שקט. הפרענו את השקט הזה, וכולנו זרות שתוקה.
ואין ימים יפים לישראל כיום הזה, כאן בטרבלינקה, שלבשו בו בנות ישראל לבן ועמדו לשיר "אני מאמין" ו"התקווה" להמון אנשים מתים.
ט"ו באב, תשס"ו
תגובות