בוקר אחד התעוררת וגילית שכולם נעלמו. ערפל חלבי נזל בין אצבעותייך, ואת חשבת שאלה בסך הכל קורי שינה. מסביב היו חללים של דברים רכים וחמים, והקולות הגיעו מכל הכיוונים בבת אחת אבל היו רחוקים מאד. כשקמת מהמיטה הערפל השתחרר ונבקע, וראית קירות. הם היו הקירות הרגילים של החדר שלך, אבל משהו בהם לא היה נכון וידעת שאת לא בבית.

היו דברים שחייכו אלייך, שאמרו לך שלכאן את שייכת; שלא לדאוג, זה רק בלבול זמני, הוא יעבור. הם דברו אתך מלים שהכרת – מלים שחשבת שאת מכירה. כולם הבינו למה הכוונה, אבל את ידעת שמשהו כאן שגוי; כמו שרוצים לגעת במשהו ומגלים שזה ציור.

----------

כאן הבית של הילדים המשוגעים. עכשיו בוקר, וכולם עומדים בשורות צפופות ושרים. כל אחד שר משהו אחר אבל ביחד הם משמיעים שיר אחד, כמו להקת צפורים מתעוררת.

אחר כך הם פוחדים. אפשר לעבור לידם, אחד אחד, ולהניח יד על עורף מכווץ או על ראש מטלטל. פחד דק ושקוף מרעיד אותם מבפנים החוצה, והם יודעים שהוא רוצה את מה שבתוכם – "תגידו, תספרו, מה קרה?"

הפחד מתחפש לדמויות גבוהות, חמורות סבר שמדברות בקולות שקטים ורציניים כמו אלה שבוקעים, לפעמים, מהטלוויזיה. הילדים המשוגעים לא אוהבים טלוויזיה, אבל האנשים של המקום, שחושבים שהם האמתיים ואנחנו לא, מקפידים לשבת מולה ולהקשיב. כל הצלילים שטוחים כאן, חוץ מהשירה הזאת של הבוקר.

לפעמים יורד גשם בלילות, ואז הבוקר נקי מאד ומכאיב בגרון. בבקרים כאלה, לפעמים, הילדים המשוגעים רק מקשיבים לצפורים ולא שרים אתן, ובארוחת הבוקר הם מקבלים דייסה.

לפעמים באים זרים לבקר, ואז עומדים כל הילדים המשוגעים – מלבד הקטנים ביותר – ליד הגדר ומצמידים את הפנים לסורגים. אם יש חורף אז הסורגים קרים ודוקרים, ואנחנו יודעים שאנחנו קיימים באמת.

-----------

השמועה עשתה לה כנפיים ברחבי הממלכה: מישהו, קוסם אכזר או פושע יפה תואר - והיו שנשבעו שמדובר בדרקון חמדן – מישהו פרץ בלילה לארמון וגנב את הנסיכה.

הסימן הראשון לאסונות כאלה הוא הרעש. בהתחלה כולם מדברים בבת אחת: האנשים שואלים שאלות, הצפורים מקשקשות את מה ששמעו וחוזרות על דבריהן שוב ושוב ושוב, הפרפרים צוחקים בבהלה והרוחות מהמהמות בדאגה, כאילו שזה יכול לעזור.

אחר כך כולם משתתקים; השליחים יוצאים דחופים לכל פנות הארץ, עננים כבדים מתאספים מעל צריחי הארמון, וכל הממלכה מחכה – אולי מישהו יגיד שהכל היה סתם מתיחה גרועה. אולי מישהו יגיד שהם מצאו אותה.

ואז מגיעות הגזרות, והארץ מאפירה. על כל התושבים לחפש מיד, בלי דיחוי, את עקבותיה של הנסיכה; על כל הצפורים והרוחות והפרפרים לחקור ולאסוף ידיעות על כל תנועה חשודה. הכרוזים צועקים בככרות את דבריו של המלך, וכולם מתפזרים בבהלה לכל הכוונים כמו נמלים אחרי הגשם.

המלך נותר לבדו. לאט לאט הוא נכנס לארמון, גבו כפוף. הוא יודע, פתאום, שהוא זקן; הוא יודע שבתו נעלמה. הדי הבשורה מכים שוב ושוב באזניו וכמו מבעד מסך מגיעים אליו הדיווחים, השאלות, הבלבול.

הוא עולה במדרגות, לאט לאט; פעם, בסיפור אחר, הוא היה נסיך יפה תואר ורץ בקלות במעלה הרים של זכוכית.

הממלכה גוועת לאטה בזמן שכולם עסוקים בחיפושים. האנשים והרחובות דוהים ונעלמים כמעט לגמרי, והנסיכה לא נמצאת.

----------

הבית של הילדים המשוגעים מלא בדלתות נטרקות: מישהו שניסה לברוח ונתפס, מישהו מהאנשים שנכנס לתוך אחד החדרים – הם לא יודעים כלום על דלתות. לפעמים זה אנחנו, טורקים ופותחים דלתות כדי שאולי, בצד השני, מישהו ישמע וייזכר לבוא לקחת אותנו.

כי אנחנו יודעים שהם יבואו. כשהאנשים של הבית ימלאו יותר מדי טפסים, כשהצפורים והילדים יתעייפו מלשיר ויהיו לרגע בשקט כדי להקשיב, כשהממלכות שמהם נחטפנו יימוגו כמעט לגמרי – אז התושבים -או הרוח, או הפרפרים -  מישהו מהם ימצא את התפר השקוף שדרכו נמלטו הגנבים, ויבוא לקחת אותנו בחזרה.