העלים לחים ומתים, נלחצים לאדמה שחורה מהודקת. יש קולות בשקט הזה, סיפורים שחשבתי שגם מישהו אחר יכול לשמוע.

האוויר מר ודליל, נמסות בו נהמות מנועים עכורות, ורוח שורטת קצות-תהום. יש מקום אחר, אני זוכרת. אולי אם אושיט בי משהו ואמחה איזה ווילון, הכל יחזור להיות כשהיה.

אני לא באמת מכאן, נדמה לי.

ולפעמים יש איזה משהו שזז למקום הנכון, כמו חולה אלצהיימר שנזכר במלה. ועוברים בי אנשים שקופים קצת, דקים קצת, ואיזה איבוד ילדותי רועד לקראתם: "סליחה? אתם יודעים איפה..?"

והם אומרים שכן. או שלא. או שהם לא שומעים בכלל. ומשהו קטן ופרוע מדמיין לרגע שחם לו, שמנוחם לו.