הנרות היו קצרים יותר ממה שזכרתי, והשולחן היה קר ודביק. ומלוכלך; לו הייתי מביט היטב דרך תחתית הכוס, הייתי יכול לראות מה שתה מי שישב שם לפני.

"נגמר היין," אמרתי, מהורהר.

"אכן," ציין משה ביובש ממקומו שמאחורי הדלפק.  "גם הכסף שלך נגמר."

"באמת?" חשבתי על זה. הוא התחיל לנגב את הכוסות. לפעמים נדמה לי שזה הדבר היחיד שהם עושים, לנגב את הכוסות. הפכתי את זו שלי והתבוננתי היטב, לראות אם מזדחלות למטה טיפות אדומות אחרונות. הן לא הזדחלו.

הייתי צמא מאוד לפתע, וסיפרתי זאת למשה. הוא חלק לי מבט עקום בתמורה, ונסוג אל מאחורי דלפק העץ שלו. סוציומט.

"אני אחזיר.." התחלתי, אבל הוא קטע אותי:

"אנחנו סוגרים עוד עשר דקות. ואין לך ממה להחזיר." פתחתי את פי על מנת להתווכח, אבל הוא הניח את הכוס בהפגנתיות על העץ המוכתם והחל לאסוף את הבקבוקים.

כשלתי החוצה. אוויר הערב הנקי, קר ומתוק, חדר לראותי ועורר בי בחילה. כוכבים נוצצים ובהירים – מעין אלה שכותבים עליהם שירים רגשניים – צרבו בעיני, ויכולתי ממש להרגיש את ראשי תופח והולך בתחילתו של כאב ראש. עייני הצורבות דמעו, והעולם הסתחרר סביבי בחוסר אכפתיות מופגן.

מצאתי עצמי ליד פנס אחד, שהתנודד בפראות. הטיתי כובעי לעומתו וברכתי אותו בנימוס. מזלו שפר עליו משלי, כנראה, כיוון שהוא היה כה שיכור עד שלא ענה לי.

המשכתי לי בדרכי – אינני בטוח כיצד, כיוון שכל השבילים המוכרים נעלמו להם פתאום – עד שהגעתי לדירה שלי, ששכנה בבניין ישן בעל קומות מרובות. נקשתי על דלת הכניסה, שהיתה נעולה משום מה. איש לא פתח לי.

דפקתי שוב, מעט חזק יותר. בעלת הבית שלי מבוגרת היתה, כבדת שמיעה ובעלת אופי גרוע; היא לא חיבבה יין, ושידלה אותי לנהוג כמוה.

בעטתי בדלת עוד זמן מה, אך הזקנה החרשת לא טרחה לקום ולפתוח. בלית ברירה שלפתי מכיסי סיכה חלודה, המיוחדת למצבים כגון אלה, ונעצתי אותה בחור המנעול. הוא התפתל וניסה לחמוק ממני, אך אני אחזתי בו בחוזקה.

"ערב טוב," אמר לבסוף, קולו עמוק.

"ערב טוב," השבתי. "הואל נא בטובך להרגע מעט; קשה לי לעשות זאת כשאתה מתפתל ככה."

"אני בטוח בכך," אמר המנעול, ויד כבדה הונחה על כתפי. הפניתי ראשי לאחור, אל חיוכו הזחוח של איש המשמר שעמד שם. בלעתי את רוקי, אבל גרוני נותר יבש עד כאב.

"הדלת," אמרתי. "זה לא נפתח."

"כן," אמר. "שמתי לב."

"אני גר כאן," אמרתי במהירות. "בעלת הבית שלי נעלה את הדלת, מסתבר."

"כאן אתה גר?" היה זלזול בקולו, ואני הודעתי לו בקור שאמנם מעמדי מצריך ממני להתגורר בארמון, לכל הפחות, וכן שיש אחד כזה ברשותי, אלא שאני מעדיף, אה, את השקט העירוני, ותודה רבה על התעניינותו. הוא לא התרשם במיוחד, והפנה את תשומת לבי לשלט שצץ לפתע מעל הדלת. נאמר בו "דגים".

"אה." הבטתי סביב, ואז בקירות הבניין. הם היו נמוכים משזכרתי, וצחנת דגים מתים הכתה בי לפתע.

"סלח לי," אמרתי לשומר. נסוגותי צעדים מספר והקאתי את נשמתי. הוא צפה בי בעניין.

"נראה שאינני מתגורר כאן, בסופו של דבר." אמרתי בהדרת כבוד. "ברשותך, אשוב כעת לביתי."

"כמובן," אמר, חיוכו מתרחב. "הרשה לי ללוות אותך."

נעניתי להזמנתו, וזמן מה התהלכנו יחדיו. הדרכים היו נהירות וברורות לו, ומבלי שאומר לו היכן אני גר, הנחה אותי בבטחון ברחובות הריקים. סיפרתי לו את קורותיי, ונראה שהוא מתעניין בכך מאוד. כך צעדנו לנו זמן מה, ובעודי מספר לו על הלילה מסמר השער שהעברתי במרתפי היין של אבי – בחברת עלמות מספר, שאיני יודע מהיכן הופיעו -  הוא הכריז "הגענו".

לפני ניצבה חומה גבוהה, ושער קבוע בה – האיש הטוב השיב אותי לארמוני! נרגש, גמגמתי בפניו דברי תודה. הוא חייך ואמר שאין צורך, באמת, ומוטב שאזדרז כי השעה מאוחרת כבר וזמנו דוחק. הודיתי לו שוב, ותוך הטיית כובעי ומסירת שבועה נאמנה לעזור לו בכל אשר יפנה, עברתי בשער. שמעתי את הצירים חורקים מאחורי – ככל הנראה ביקש השומר לסגור אותו – ופניתי לאחור לנופף לשלום, כשהשער נטרק לחלוטין.

עמדתי זמן מה ובהיתי נכחי, עד שהעולם התייצב שנית. אחר, באנחה, פסעתי הלאה משם. העיר קרצה לעומתי מבין חומותיה אף שהפניתי לה את גבי, ורוח שחצנית הצטרפה אליה וחדרה מתחת לבגדיי.

התכרבלתי מתחת לשיח הקרוב והלכתי לישון.

*******

תופים מספר רעמו באוזני האחת, וסופת רעמים באחרת. עיני היו דביקות וצורבות, ולאחר ששקלתי בדעתי החלטתי לפקוח אותן.

שיירת עגלות חלפה על פני, מקרקשת ומשקשקת, וראשי ההמום קרקש ושקשק גם הוא בתשובה. השיירה חנתה מול השער, והממונה עליה, פניו אדומים, פתח בוויכוח עם פקיד המכס התורן. אנשיו, שהכירו, כנראה, את הנוהל, התרווחו בעגלותיהם; חבורה קטנה מהם אף ירדה לקרקע, וערכה לה את סעודת הבוקר בצל העגלות.

"אנשים טובים!" קראתי, וקולי יצא  כמין קרקור צרוד. השתעלתי ברוגז, מקווה שלא השמתי עצמי לצחוק – אולם ככל הנראה הם לא שמעו אותי כלל. קמתי על רגליי; ראשי, דעתו לא נוחה היתה מכך, והוא מחה בתוקף. התעלמתי ממנו. "אנשים טובים!" קראתי שנית והתחלתי לצעוד לעבר העגלות. "אנא, עזרו לי!" הם הרימו ראשיהם מארוחתם והביטו בי.

"שודדים תקפו אותי וגזלו את רכושי," המשכתי "ושלושה ימים ארכה לי דרכי לכאן." דמעות נקוו בעיני מהמחשבה על מר גורלי. "אנא, בשם אלוהים, תנו לי לשתות!"

"וודאי, אחא," אמר אחד מהם, מניף נאד מלא לעומתי. "בוא ושב אתנו." זינקתי אליו, גרוני חרב מהצעקות, והתנפלתי על הנאד התפוח. לגמתי ממנו לגימה עמוקה, תוכנו מטפטף ונוזל על סנטרי.

"אלוהים אדירים!" השתנקתי. "איזה מין יין מחריד הוא זה?!"

"יין?" תמה האיש. "אלה מים. מים זכים וצלולים; אין לי יין."

"אין יין?" דעתי חלשה עלי, וראשי חידש את הלמותו.

"לא," אמר האיש. "אבל תוכל לחלוק עמנו את ארוחתנו, אם תרצה." מראה האוכל הפך את קיבתי.

"לא, תודה," אמרתי בחולשה.

"מה קרה, אחא?" שאל האיש, פניו מודאגות. "אתה חולה?"

"כן," גנחתי. "כמדומני שתכף אמות."

"האם יש משהו שאוכל לעשות למענך?" שאל, וניכר בו שהוא מצטער עלי.

"אקווה שכן," לחשתי, ומסרתי לו את שמה של המסבאה החביבה עלי. הבעתי את רצוני למות שם, עם כוסית בידי.

"צר לי, אחא," אמר, פניו עצובים. "לא נכנס אל העיר לפחות עד הצהריים – אך תוכל להכנס לפנינו; אין טעם שתמתין עד שנסיים את סידורי המכס שלנו." הוא תמך בי בזרועו בעת שקרטעתי אל השער. השומר שבעמדה הציץ מחלון חדרו הקבוע בחומה, ובירך אותי בבוקר טוב. זיהיתי בו את ידידי מליל אמש. הבעתי את רצוני להכנס ולהטיח את אגרופי בפרצופו, והוא סיפר לי בפנים קורנות שנתן פקודות להשאירני בחוץ. כמו כן, הוא מקווה שיהיה לי יום טוב.

תוך זעקות יאוש וזעם הזדחלתי בחזרה אל השיח שלי, איחוליו להחלמתי מרעימים באוזניי.

יתושים תפסו את מקומי, ולחמתי בהם זמן מה. אחר, מותש, השתרעתי על הדשא, ודמעות נקוו בעיני על נעוריי האבודים ופי היבש.

*******

"הואל נא לזוז, יקירי. איני יכולה לקטוף את העלים כשאתה רובץ כאן בצורה כזו." פתחתי את פי כדי לספר לה שאני גוסס כעת, וכן כדי לשאול אם תרצה שאוריש לה תלתל משערי; אך היא דחקה אותי בעדינות הצידה, ופנתה לקטוף את עליה מבלי לחלוק לי מבט נוסף. החלטתי שאף אם תבקש, לא אתן לה תלתל.

זעמתי עליה זמן מה, אף שאמי היתה נוזפת בי שאין לנהוג כך בנשים זקנות. מן החוכמה, היתה מוסיפה, להתייחס אליהן בכבוד ולשאול לשלומן. במיוחד אם הן לובשות שחור וחובשות כובע גבוה ומחודד.

דרשתי בשלומה, אם כן, והיא חייכה ואמרה בשקט שפרקיה כואבים. בזאת תמו נושאי השיחה, ואני השתרעתי שנית ושבתי לערוך את צוואתי. כתבתי בראשי רשימה של רכושי. אחר מתחתי קו מתחת ל"רשימה של רכושי" – חשוב לשמור על הסדר; אפילו טרם החילותי בכתיבה. מתחתי קו נוסף, וציינתי נקודותיים בסוף המשפט.

"סלח לי, בחורי," אמרה הזקנה.

"מה?" רגזתי על כי הפריעה אותי ממחשבותיי, אולם נזהרתי שלא תבחין בכך.

"אני חושבת שראשך כואב," ציינה. "ייתכן שזו הסיבה שפניך חמוצים כל כך." נהמתי שאכן כך, תודה על ההתעניינות, ואם אין לה יין הרי שתואיל נא להניח לי לנפשי.

"וודאי, יקירי," חייכה. "אולם ייתכן שאוכל לעזור לך."

"באמת?" ביאושי וויתרתי זה כבר על חיי הצעירים, אולם זקנה חביבה זו העניקה לי שמץ תקווה.

"כמובן," אמרה. "אנא, עזור לי לשאת את הסל הזה הביתה. אני מכירה תרופות רבות."

"גם יין?"

"לא," אמרה ואני נאנחתי. "יש לי מיץ פירות," ניסתה לנחמני. לא התנחמתי. "הוא טעים מאוד בעונה הזאת. ועדיין, בוא אלי ונראה מה אוכל לעשות למענך."

ביתה היה רחוק מאוד, מסתבר, והסל היה כבד. לבסוף הגענו לבקתה קטנה ועלובה, ששכנה בין עצי היער. עשן התמר מארובתה, וחתול שחור שנמנם בחצר פקח לעומתי עין צהובה אחת.

בתוך הבית, במטבח, הושיבה אותי הזקנה על כסא עץ נמוך, ופנתה להרעיש בצנצנות שונות שהיו ברשותה. טמנתי את ראשי בכפות ידי; עיני צרבו ודמעו, ומצב רוחי היה עגום.

"הנה," אמרה לבסוף. "שתה את זה." זו היתה כוס גבוהה, מלאה עד גדותיה בנוזל ירקרק-עכור מהביל.

"מה זה?" הריח שעלה מהכוס הזכיר לי את הדגים מאמש, ודי היה בו לסייע לקיבתי לנצח את ראשי הכואב. כמעט שהקאתי על רצפת העץ הנקייה.

"זו התרופה שלך," אמרה ברוגע.

"אני לא רוצה תרופה," אמרתי ועיניי דמעו. "אני רוצה לשתות."

"אל תבכה," היא טפחה על כתפי, נבוכה במקצת. "הבט, בחור צעיר וחסון בגילך..."

"אני לא בוכה," אמרתי ומשכתי באפי. "אין לי כסף, והשומרים בעיר מתנכלים לי. אבי לא מוכן שאשוב לארמונו בטענה שאני מבייש את כתרו, ואין לי שום – "

"ארמון?" קטעה אותי. "אתה נסיך?" עיניה נצצו, ונראה היה שהדבר חשוב לה. היא התעלמה לחלוטין מאומללותי.

"ומה זה עוזר לי?" חשתי ברע כעת, באמת ובתמים, וסיפרתי לה זאת.

"אם אתה נסיך," אמרה בהרהור "אני חושבת שיש לי פתרון עבורך. חבל שלא סיפרת לי זאת קודם לכן."

"אעשה כל מה שתבקשי," אמרתי לה, והיא חייכה.

"ילדי הטוב, אני מודה לך מאוד." ואז היא סיפרה לי מה ברצונה שאעשה. הדבר חשוב לה במיוחד, אמרה, מפני שעבודתה תלויה בכך, וזמן רב לא מילאה את חובותיה אלו.

"ואוכל לבקש גם יין?" שאלתי לבסוף.

"וודאי, יקירי." אמרה ולחצה את ידי. "מכוס הזהב שלה, אפילו. רק אל תשכח את עניין הנשיקה; זה חשוב מאוד."

הבטחתי לה שלא עלה בדעתי לשכוח זאת.

*******

המים היו קרירים ונעימים כנגד עורי החלקלק, וכאב הראש שלי נעלם לגמרי. טיפסתי אל שפת הבאר והמתנתי, מאזין לשירת הציפורים המתוקה. "הזהר מחסידות," אמרה הזקנה כשהניחה אותי בדלי בעדינות ושלשלה אותו למטה. "היא תגיע אחר הצהריים; עד אז – השאר בתחתית." היא דאגה לי מאוד, האישה הטובה.

רשרוש נשמע בין השיחים. השתעלתי כדי לנסות את קולי החדש; הוא מצא חן בעיני יותר מהקודם – הצרידות שבו, חשבתי, מסתורית ומושכת.

כדור זהב התגלגל מבין השיחים, ובעקבותיו רצה נערה. היא לא נראתה כלל כמו שקיוויתי, אבל בעצם למי אכפת. המתנתי עד שמעדה על האבן ונפלה ארצה. כדור הזהב שלה התעופף ונחת – כפי שאמרה הזקנה שלי – היישר בתוך הבאר.

כחכחתי בגרוני; לו פניי החדשות היו מאפשרות זאת, הייתי מוסיף גם חיוך נחמד.

"ערב טוב, נסיכה," קרקרתי בחן. "אני רואה שאיבדת את כדור הזהב שלך."

"הנני רע לצפרדע

עמו אזעק ואשוע

כי כמהו פי יודע

שיר המים, שיר המים. "

שיר המים/שלמה אבן גבירול