"במה נשחק היום?" שאלתי.

"אני אהיה הנסיך," אמר. "ואת – עלמה במצוקה."  חשבתי על זה קצת.

"אני לא רוצה להיות עלמה במצוקה," אמרתי לבסוף. "ואני גם לא אהיה טובה בזה בכלל. אני לא יודעת לצרוח."

"בסדר," אמר. "אז משהו אחר. אני אהיה הנסיך, ואת..."

"המושיעה שלך, שתציל אותך ברגע האחרון מבין שיניה של המפלצת," התפרצתי. הוא הזעיף את מבטו. "לא נשמע לי טוב בכלל. זה מה שאפשר לצפות שבנות ימציאו." השתתקתי, נעלבת.

"יש לי רעיון," אמרתי אחרי שהוא לא שם לב שאני ברוגז אתו. "א נ י אהיה הנסיך, ואתה..."

"לא!" הוא התפרץ. "את בכלל לא מבינה כלום! אני לא רוצה לשחק אתך יותר."

"אבל אתה  א ף   פ ע ם לא נותן לי להיות הנסיך. ובכלל, תמיד אנחנו משחקים במה שאתה בוחר. אני אלך למצוא לי מישהו אחר לשחק אתו," איימתי. "ואז אתה – אתה ת ש ת ע מ ם." הוא נרתע בבהלה. "את יודעת מה, את יכולה להיות הרוזן, אם מתחשק לך," אמר בקול המרגיז הזה, שכאלו לא אכפת לו. "ואני אהיה הדרקון."

"בסדר," הסכמתי, והתחלנו לשחק.

אחרי שיריתי בו למוות בפעם הרביעית או החמישית, לא זוכרת בדיוק, הוא טען שכבר מאוחר ושהוא צריך ללכת. נתתי לו. ידעתי שגם מחר הוא יחזור, צייתן כמו תמיד. ואז אני אוכל להרוג אותו שוב.

כמובן שחזר. מסורק ונקי, אפילו. תמיד היה חוזר.

**************

המשחקים שלנו השתנו עם הזמן, אני מניחה, למרות שתמיד כשניסה לרמוז על זה משהו הייתי מרביצה לו.

"היום תקטוף בשבילי פרחים," אמרתי ושלחתי אליו את החיוך הכי מקסים שלי, כדי שידע שלא התכוונתי לכעוס אתמול (או שלשום, או שנה שעברה, או תמיד), הכל היה בצחוק, ונכון שאני חמודה הבוקר או מה?

זה עבד. זה תמיד עובד עליו. הוא העביר יד איטית בשיער כמו שבנים עושים כשהם רוצים להיראות טוב ומפחדים שיצחקו עליהם. ואחר כך הוא הלך לקטוף לי פרחים.

הזאב ששלחתי אחריו הצליח לאכול אותו, בסופו של דבר, אבל אחרי הרבה זמן; זאבים פשוט דפוקים, נראה לי. הם כמעט תמיד מפסידים. נראה שרק הנסיך שלי יכול להיות טיפש יותר. כשחזר הוא היה גאה מאוד שהזאב הצליח להרוג אותו רק פעם אחת; לא גילית לו שזה מפני ששלחתי רק זאב אחד. שיחשוב מה שהוא רוצה.

"מה עכשיו?" הוא שאל וצנח על הדשא, עייף ומיוזע. בחנתי אותו בעיון, והחלטתי שבטח יש לו כח לעוד משחק אחד ודי.

"עכשיו אתה קובע," אמרתי בנדיבות.

"בסדר," אמר וחשב קצת. הוא חושב כל הזמן, כי הוא טיפש.

"אז ככה. אני רוצה שתשבי במגדל..." הקול שלו לא מצא חן בעיני. "ותפתחי את החלון."

"בסדר," אמרתי, מנסה לחפש את המלכוד.  כשישבתי במגדל הוא הורה לי להשעין את הראש על יד אחת ולהביט אל האופק. "בעיניים מלאות כיסופים," אמר.

"מה זה כיסופים?" שאלתי. הוא הביט בי בזעף.

"את לא יודעת כלום? זה... כיסופים זה בכי. את צריכה לשבת ולבכות." זה היה די מגעיל מצדו, כי הוא יודע שאני שונאת לעשות את זה. החלטתי להחזיר לו, והשתמשתי בטריק של הדמעות שהופכות לפנינים, שגנבתי מהאחים גרים. או שהם גנבו ממני? לא זוכרת. זה הרגיז אותו, בכל אופן; לבסוף הוא הורה לי להפסיק. "ידעתי שלא תצליחי לעשות את זה כמו שצריך," הוא אמר, כאילו אני נכשלתי במשהו. הוא אפילו לא שם לב כשפוגעים בו, לכן, אני חושבת, הוא מצליח למות כל כך טוב. אני אוהבת איך שהוא מת.

הוא התגרד לרגע, כמו כשהוא רוצה נורא לסדר אותי ולא יודע איך.

"עכשיו תורידי את השיער מהחלון," אמר בהבעת ניצחון.

"מה?"  הוא רצה להרגיז אותי. יכולתי לראות בעיניים הכחולות המעצבנות שלו שהוא רצה להרגיז אותי. "יש לי שיער קצר מדי," אמרתי. "ובכלל, נמאס לי לשחק. לך מפה." הוא הלך מיד, כמובן; לא צריך לבקש ממנו פעמיים. "ותביא לי מחר אגסים!"  קראתי אחריו.

*************

הוא לא בא בזמן למחרת. חיכיתי וחיכיתי במגדל, ואז גם ירדתי למטה. אבל הוא לא בא בכלל, ורק כשהשמש היתה כבר בקצה הרחוק של השמים – שעה טובה לסיפורים – הגיע איזה טמבל מחליף, מתנשף, ואמר שהנסיך שלי הלך להרוג דרקון, אמיתי באמת, ושהוא יבוא רק מחר, ובינתיים הוא בא כדי לשחק איתי. נתתי לו תפוח מורעל, והסתכלתי בו כשהתעוות בכאב, יורק דם וקיא על הדשא הירוק. אבל זה בכלל לא היה כיף.

**************

הטמבל ההוא בא גם למחרת.

"הדרקון הרג אותו," אמר. חיכיתי להמשך, וכשהוא לא אמר יותר כלום שאלתי "אז למה הוא לא בא?" הוא הסתכל עלי במבט מוזר.

"את לא מבינה," הוא אמר לבסוף. "הוא  מ ת."

"אני יודעת," הסכמתי. "הוא מת ממש טוב, נכון? מתי הוא חוזר?" פתאום הייתי גאה בו, בנסיך שלי, שאימנתי והרגתי כל כך הרבה פעמים. הוא בטח הכי טוב מבין כולם שם בלהיות נסיך, חשבתי.

"הוא לא יחזור," אמר הטמבל, ואני התיישבתי על הדשא והבטתי בו.

השמש כבר היתה באיפה שהשעה טובה לסיפורים כשהחלטתי שהוא כנראה לא מתכוון  להמשיך לדבר.  "אבל זה אף פעם לא הפריע לו לחזור, זה שהוא מת." אמרתי. הטמבל נאנח, ופתאום חשבתי שהוא כבר לא נראה כל כך טמבל. אולי יותר כמו מבוגר.

"הסיפור הסתיים. הם כתבו ´סוף´, וסגרו את הכריכה..." הוא התחיל בשקט, אבל אני לא נתתי לא להמשיך.

"אתה מקשקש," הודעתי לו. "וחוץ מזה, הוא היה קטן, בדיוק כמוני. הוא אף פעם לא ה י ה בסיפור אמיתי. הוא צעיר מדי."

הוא הסתכל בי, קצת באלכסון. "את ילדה כבר אלף שנה כמעט,"  ציין. משכתי בכתפי. "אז מה? זה לא אומר שאני צריכה להפסיק."

והוא שתק עוד הרבה זמן. אני שונאת שתיקות, כי תמיד אתה שומע דברים שלא באמת נמצאים שם. כשהוא אמר "את נסיכה עכשיו," דווקא שמעתי אותו טוב מאוד, רק שעשיתי את עצמי שלא. מי הוא שייקבע לי בכלל?

אבל כשהוא הצביע על הגבעה הירוקה איפה שנלחמנו כל כך הרבה פעמים,  וכשהדשא הקשיב לו וזז הצידה כדי לפנות מקום למגדל, ידעתי שהוא צודק.

לא צעקתי ולא צרחתי ולא נשכתי אותו, למרות שרציתי מאוד. אני יכולה להחזיר לו, כדי שיכאב לו לפחות כמו שכואב לי. אני טובה בלהכאיב לאנשים, אתם יכולים לשאול את הנסיך שלי. בעצם כבר לא.

הנסיך שלי! איך הם העזו בכלל לשלוח אותו לסיפור אחר? אם מישהו צריך להרוג אותו בכלל, זאת אני. אני הכי טובה בזה.

טיפסתי במדרגות הלולייניות, לא מהר אבל גם לא לאט מדי, כדי שהקירות המתקרבים לא ישיגו אותי וייסגרו אותי בפנים, כי זה מסיפור אחר בכלל. ואז התיישבתי בחלון. לא בכיתי.

שלא יחשבו שאם הנסיך שלי מת אז זה אומר שהם ניצחו. אני לא בוכה בשביל אף נסיך; לא בשביל אלה שמפסיקים לשחק פתאום עם הפרצוף השחצן הזה ואומרים שכבר מאוחר והם צריכים לחזור הביתה, ומבטיחים שיבואו מחר ומשקרים לך -  ובטח לא בשביל הסנובים האלה עם הסוס הלבן והכל, שחושבים שאם הם באים מהצד של השקיעה  אז אני ישר אוריד בשבילם את השיער.

התבוננתי בנוף שסיים להשתנות להרים מושלגים ושדות ירוקים – אף פעם לא הבנתי למה אני צריכה לקבל דווקא את זה, אבל מילא. חיכיתי עד שאני אסיים לגדול. דווקא היה נחמד להצליח לטפס על החלון, למרות שהייתי צריכה להיזהר שהווילון הוורוד המגעיל לא ייגע בי.

גם אני יכולה לכתוב ´סוף´.