לעז´קה צבי
ממותה ועד עכשיו
י"ג טבת
מה שידעתי בתחילת הלילה ונשאר רק מלים מפוזרות:
שהיתה של אש כמו ציפור
ושל רוח כמו רוח
וערימות עצמה ואהבותיה כנגד הקירות;
עכשיו, כשאין כאן איש, מותר להם להיות שקופים.
האור דועך, וספורים דקים נאספים מולו.
כנפיהם הזעירות נשרטות מהשקט.
ברחוב ארוך, כבוי חלונות, התכנסו האנשים
והם נאחזים בחייהם ובצחוקם השביר של הדפים.
עברתי מהר מדרך אחרת.
ואולי דווקא כאן, דומה, הבנו זו את זו –
איך לרצות ולבכות ולזכור כל כך
את מי שמעולם לא פגשתי.
