הגשם מפסיק עכשיו. העננים – גושים אפורים וכבדים, כל כך דומים לשמיכות הפוך הסינתטי בחלונות הראווה של האפורים וכל כך לא מכוערים כמוהן – נפרדים עכשיו, מתפרקים מהחיבוק העצל שלהם, וצפים הלאה. קרן אור בוקעת מבין הסדקים שבשכבה האפורה, האטומה שלמעלה; וכמו דוחפת אותם בכוח, נפרץ חור גדול בין העננים, ופיסת שמים קורצת אלי.

אלוהים, לא ידעתי שהשמים כחולים כל כך.

**************

לוע הברז היה קר וקשה כנגד שיני, מבזיק בהן כאב חד, קפוא. טעמו היה מר ודוקרני, כטעמם של המים, אף שהיה יבש ומאובק; זמן רב לא זרם ממנו דבר. יש קיצוב, ידעתי. מים שנולדתי, כמדומה, לא דיברו על שום דבר אחר. אמת כי מ´יום שנולדתי´ לא עבר זמן רב; כמה שבועות, אולי. אינני יודעת בדיוק; אך גם האפורים, אלה שגרו בבתים והילכו לאור היום הקר, דיברו בכמיהה על הימים הרחוקים, בהם היה מותר לשים מים על כל הגוף; דיברו גם על שטחי הכחול שבחוץ, מלוחים וגדולים ופראיים, אבל לזה אני כבר לא מאמינה.

ידי התאמצה – ללא שליטה, כמדומה -  לדחוק את הידית הכבדה, החלודה כלפי מעלה; עוד ועוד, עד שהמים העכורים טפטפו לבסוף, מפלסים נתיב כהה באבק. התמכרתי למגע המלטף, האוהב במורד סנטרי, כשינקתי את המים המרים, כל כך מרים, עוד ועוד ומרגישה אותם שוצפים בגרוני ושוטפים את כל היבש והכאב...

"הי!"

הקול חלף מעלי, עמום ורחוק, ומים המשיכו לזרום לתוכי, ממלאים עוד ועוד-

"מה לעזאזל נדמה לך שאת עושה?!"

יד גסה אחזה בכתפי, מנתקת אותי בכוח מהברז ומטיחה אותי בקיר הנמוך, הרעוע. השתופפתי בין הקרטונים הרטובים, משפשפת את כתפי בכאב, ועיני צרבו.

הוא צעד צעד רחב קדימה, רכן, ואז דחף את הידית חזרה מטה, בכוח. הזרם הדקיק, הזוהר נקטע לפתע, כאילו מישהו חתך בו. האיש הסתובב אלי, ואני ידעתי שהוא הולך להרביץ לי.

הוא התקרב בצעדים כבדים ואני התכווצתי עוד ועוד וחשבתי, אולי אני אצליח להיעשות כל כך קטנה ולברוח דרך הסדקים שבין האבנים.

בעיטה אחת, שהטיחה אותי אל הקיר, וחילצה ממני נשיפה חנוקה. העיניים שלי, צורבות בכוח, החלו כמו להתחמם.  הוא התכונן לבעוט שוב – הרגשתי את זה למרות שהנים שלי היו בין הידיים. הרמתי את הראש.

"בבקשה..." לחשתי, והרגשתי איך העיניים שלי בוערות ונמסות ונוזלות לי על הפנים.

בקשות מייבבות לא השפיעו, בדרך כלל – אבל הוא נעצר פתאום, ומבטו התמקד בפניי.

"מה לעזא-" השתנק. אז התכופף. הפנים שלו היו פתאום קרובים מאוד לשלי ואני פחדתי, אבל לא העזתי להזיז את הראש.

"אלוהים שבשמים." אמר בשקט. הוא הזדקף לאט, לאט מאוד, עיניו תקועות עדיין בשלי. הוא התבונן בי עוד רגע; ואז, בתנועה חדה, הסתובב והתחיל לרוץ. בהיתי בעקבותיו, רץ ומועד עד שנעלם בעיקול הסמטה.

לא ידעתי למה הסתלק ככה, אבל אני כבר לא שואלת שאלות על מה שלא צריך. למדתי את זה מזמן. העיניים שלי המשיכו לצרוב וזה לא היה נעים בכלל, אז הרמתי יד אחת ושפשפתי אותן.

הן היו רטובות.

*************

נוצרתי לפני זמן מה -  אינני יודעת מתי בדיוק. בהתחלה היה חושך, ואז אור ושוב חושך. אחר כך, כשהאור הופיע שוב, זחלתי לכיוונו, מפלסת דרך בין דברים קשים ודוקרים ומאובקים, שלא ידעתי לקרוא להם בשם, ומצאתי את עצמי בחוץ. האפורים קוראים למקום הזה ´רחוב´, וכשהאור נדלק הם יוצאים ומהלכים בו. אך אני גיליתי שהאור הזה, שנראה כה מפתה בהתחלה, היה בוהק ומסנוור והכאיב לעיני. כשפניתי לחזור למקום ממנו באתי, שכחתי היכן היה.

הייתי אז קטנה מאוד, אבל גדלתי. גדלתי בין הקרטונים בסמטאות שמתחת לגשרים, מקומות שהאפורים יורדים אליהם רק אם הם מוכרחים, וגם אז בהבעת גועל שמסתירה פחד. הם חולפים בסמטאות שלנו, מרחרחים ומשתעלים, ואומרים שהגיע הזמן שמישהו ידאג שאנשים יוכלו לחיות בתנאים נורמלים; הם מתלוננים זה באזני זה על החושך, על כך שהחשמל מגיע לכאן עייף ועמום. אני יודעת מילים רבות כעת – חשמל, רחוב, קיצוב. האפורים חושבים בוודאי שאלו מילים מאוד חשובות, אבל אני לא אוהבת אותן. אני קטנה עדיין, אז אני לא יודעת הרבה מילים, ואיש לא מבקש ללמד אותי. הייתי רוצה לדעת איך אומרים את האור הצבעוני של כתמי שמן כשהחשמל פוגע בהם, או איך קוראים לריח כשהורגים מישהו ודמו נספג באבק.

לפעמים אנחנו הורגים זה את זה – לא אפורים, רק הלבנים שבלמטה. כשקבוצה-של-אש אחת רוצה לקחת דברים או מים של קבוצה-של-אש אחרת, הגברים תולים סכינים מחוץ לחגורות, ויוצאים אל הלילה. לפעמים הם חוזרים, עם שמיכות ושאריות מזון ומכלי מתכת משקשקים, ולפעמים לא.

כל הילדים שייכים לקבוצה זו או אחרת, ורק אני שייכת לכולן. אולי זה כי אני צעירה יותר מהם; אבל אני גדלה כל הזמן. הם לא מדברים איתי, אף פעם. הם רואים אותי מרחוק, בקצה הצללים שמטילות המדורות, ובשתיקה הם זזים ומפנים לי מקום ושמיכה.

***************

התיישבתי ליד אוחזת אש. זה היה מקום מכובד, לנשים חכמות ולגברים שהביאו הרבה מיכלים – אבל גם לאלה שרצו שחכמתה תאיר להם את החושך, ואני בהחלט הייתי זקוקה לזה.

"אוחזת אש," אמרתי. היא הפנתה אלי את עיניה, שחורות ונוצצות לאור הלהבות הנמוכות, ואז הסיטה את מבטה בחזרה. אוחזת אש חייבת להסתכל על הלהבות כל הזמן כדי שלא יכבו, אבל ידעתי שהיא מקשיבה לי.

"גנבתי מים היום." אמרתי, משפילה את ראשי ונותנת למשקלה של האשמה למחוץ אותי. "גנבתי מים של אפורים ולבנים, ויש כאלה שימותו בגללי. איש אחד בא ועשה שאפסיק לגנוב את המים, אבל הוא הלך לפני שהספקתי להודות לו." אוחזת אש הבזיקה לעברי מבט נוסף, שוב. ככולם, ידעתי, היא נגעלת ופוחדת ממני, ממה שהייתי.

"הוא הסתכל בי ואז הלך. והעיניים שלי.." עצרתי כדי לקחת אוויר, פנימה והחוצה, עד שהתיפוף שהיה לבי נרגע מעט. "הן היו רטובות, אוחזת אש."

היא המשיכה להתבונן בלהבות, מתנדנדת קדימה ואחורה. ואז זרקה את ראשה לאחור, ופלטה יללה חדה, ארוכה, ואז צעקה נמוכה. נרתעתי; זו היתה קריאת הכינוס של הקבוצה-של-אש שלה. היא ייללה שוב, הפעם במקצב שונה, ואני זיהיתי את הקריאה של הקבוצה-של-אש שגרה ברובע VI. ואז קריאה נוספת, ועוד ועוד, כמעט כאילו שרה, ואני ידעתי שהיא מכנסת את כל הקבוצות – את כולן, גם את אלו שהגברים של אוחזת אש הרגו בהם.

והם באו... הילדים הקטנים הגיעו תחילה, סקרנים וחוששים כאחד, ואחריהם הנשים אפורות העיניים – האמהות, נושאות את התינוקות הקטנים יותר שעוד לא למדו ללכת; ואז הגברים, סכיניהם בתוך החגורות, אפלים וכבדים, צעדיהם שקטים שקטים על אבני הריצוף השחוקות. ולבסוף הגיעו הזקנים – זקני כל שבט ומספרי הסיפורים שלו, קבוצות צפופות, ובמרכזן צעדו אוחזות האש שלהם.

הם התקרבו לקצה הצללים שהטילה האש – המרחק הגדול ביותר שיכלו לעבור ללא הזמנה מפורשת. הם עמדו סביבנו במעגלים – המון המון אנשים, כולם גבוהים ושותקים ואני פחדתי.

אוחזת אש פלטה צעקה אחת, צרודה. ראשוני העומדים התקרבו צעדים מספר עד שנכנסו למעגל האור, והתיישבו. בעקבותיהם התיישב כל הקהל, שותק וממתין.

"גנבת מים," אמרה אוחזת אש לבסוף, ואני ידעתי שהיא קוראת לי ונעמדתי.

"גנבת מים כבר לא ילדה קטנה," אמרה אוחזת אש בקול נמוך.

"אני כן," אמרתי. "נולדתי לפני זמן קצר מאוד."

"אמת," אמרה אוחזת אש. זאת היתה הפעם הראשונה שדיברה איתי. הפעם הראשונה שמישהו בכלל דיבר איתי.  כמובן, היו הפקחים למעלה, שצעקו עלי תמיד כשגנבתי או ליקקתי מתכות קרות שהתעבו עליהן אדים; זו היתה גניבה מכל הכיפה, אבל לא יכולתי להפסיק.

"נולדת מכמיהתנו..." אמרה אוחזת אש, והקהל נאנח כמו שהיה נאנח כשהיו הזקנות מספרות סיפורים. "נולדת מהזיכרונות שלנו," המשיכה אוחזת אש. היא פנתה לקהל. "גנבת מים גדלה והתעצמה, עוד ועוד..." היא השתתקה, כמו ממתינה למשהו.

ואכן, אחד הגברים, מקבוצה-של-אש אחרת, קם ועשה צעדים מספר לכיווננו. "גנבת מים," אמר. "מה את רוצה?"

חשבתי קצת.

"אני רוצה שקבוצות-של-אש יאהבו אותי." אמרתי. "אני רוצה שילדים של קבוצות-של-אש ישחקו איתי. אני רוצה..." הוא השתיק אותי בתנועת יד.

"גנבת מים," אמר, קולו נמוך. "מה את רוצה?"

את הקווים הקרירים, השקופים על עורי, מגלים את הצבע הבהיר שתחת הלכלוך; את התחושה הנוזלית – לא שמנונית כמו מי החלוקה, אלא כמו כשגנבתי מברז החירום; את האור הזה על הטיפות המקומרות, הזוהרות, לשקוע עמוק עמוק פנימה, למערבולות חשוכות שלא ידעתי לקרוא להן בשם.

"מים," לחשתי.

הוא הסתובב אל הקהל. "מי כאן רוצה במים?"  הזקנים שתקו, הצעירים הנידו בראשם לשלילה.

"זה הדבר, אשר מבדיל אותנו מן האפורים," אמרה אוחזת אש. "אנו זוכרים את שהיה, כמהים לבחוץ ומתעבים את האפור והאור הקר שגזרנו על עצמנו." הם שתקו. אוחזת אש נאנחה.

"ראה," אמרה  לגבר. "הם הפסיקו לבקש אחר זיכרונותיהם..."

"היא יושבת אצל מדורתך," אמר הגבר.

"היא למדה להזיל מים מעיניה."

 "אסור לך לפגוע בה."

"אכן," אמרה אוחזת אש, והרכינה את ראשה. הגבר הביט בה זמן מה.

"יהי כן," אמר לבסוף. הוא פנה שוב אל הקהל.

"גנבת מים למדה להזיל מים מעיניה." אמר. "היש כאן אחד הזוכר את שמן של הטיפות אשר יורדות מהעיניים?"

הם שתקו.

"גנבת מים ילדה גדולה עכשיו," הוא אמר ברוך, מביט בי. "גדולה מדי."

הם קמו, כולם כאיש אחד. לא היה כעס בעיניהם, ואני פחדתי רק קצת. הם התקרבו אלי, חמים ונושמים קרוב, הקיפו אותי וחיבקו אותי ובכו – יבבות קצרות וחדות.

"הם כועסים עלי?" שאלתי את אוחזת אש.

"לא," אמרה, קולה מצטרד. "הם אוהבים אותך."

והעיניים שלי נהיו רטובות שוב.

**************

הם הובילו אותי, שותקים וגבוהים, אל קצה הכיפה. מעולם לא ראיתי את הקצה לפני כן – למרות שידעתי שהוא קיים, כמובן.

"גנבת מים," אמרה לי אוחזת אש לפני שלקחו אותי – הפעם היחידה שפנתה אלי: "את רוצה לראות את הגשם?" גשם. המילה הזאת, מתופפת על קירות נפשי האפלים, משתוקקת לצאת החוצה בצרחה, טיפות טיפות של געגועים...

"כן," אמרתי, ויצא לי קול מצחיק. זה היה מוזר שהיא דיברה אלי. הם אף פעם לא דיברו, כמעט לא הביטו לכיווני. אני כל כך רציתי שהם יאהבו אותי, אבל ידעתי שהם כועסים עוד יותר כשאני מתקרבת.

ועכשיו הם הלכו לידי, ידיהם כרוכות סביב כתפי, חמים וחזקים, ואני שמחתי.

הגענו לשער של הכיפה. ומישהו אמר בקול נמוך "מצחיק שבנו כאן שער-  כאילו נצא לשם שוב," ואני אמרתי "אבל עכשיו אנחנו באמת יוצאים," וכולם השתתקו.

השער היה נעול, מרותק לקרקע בשלשלאות חלודות. ממילא לא התכוונו לפתוח אותו, כמובן. אוחזת אש אמרה את זה. אחד הגברים הוציא מבער, ובזהירות סימן ריבוע קטן על המתכת החלודה.

"אני חושבת שעשית את זה קטן מדי," אמרתי. "תראה; רק אני אוכל לעבור כאן." והוא לחץ את כתפי בכוח, במקום שהפקח הכאיב לי.

"זה לא קטן מדי. את פשוט תצאי ראשונה; אנחנו נבוא אחרייך."

הוא דחף ברכות את הריבוע המסומן, ולפתע הפכו הקווים ללבנים בוהקים, ואז נהיה כל הריבוע לבן ובוהק.

"קדימה," אמר. "את לא פוחדת, נכון?"

"לא," אמרתי וזחלתי החוצה.

זה בכלל לא היה חם כמו שהם אמרו. הסיפורים כנראה שיקרו בכל זאת. למטה היה חום, ולמעלה אפור. "עננים," קראה להם אוחזת אש. "עננים," אמרתי, כדי להרגיש את הטעם של המילה. התבוננתי לאחור. הריבוע נעלם – היתה רק המתכת, חלקה באופן מפתיע מהצד הזה.

"פחדנים," אמרתי אבל לא היה אכפת לי. ואז היה פתאום אור שהכאיב לי בעיניים, כל כך הכאיב, ואני עשיתי צעד ונפלתי קדימה ונהיה חושך לרגע, ואחר כך צליל נמוך, שבא והתגלגל מכל הכיוונים, כמו צחוק. אני צחקתי ביחד אתו.

ואז התחילו הצריבות שאכלו את עורי, חמות ואדומות במקום בו פגעו בי הטיפות הראשונות.

**************

הגשם מפסיק עכשיו. העננים – גושים אפורים וכבדים, כל כך דומים לשמיכות הפוך הסינתטי בחלונות הראווה של האפורים וכל כך לא מכוערים כמוהן – נפרדים עכשיו, מתפרקים מהחיבוק העצל שלהם, וצפים הלאה. קרן אור בוקעת מבין הסדקים שבשכבה האפורה, האטומה שלמעלה; וכמו דוחפת אותם בכוח, נפרץ חור גדול בין העננים, ופיסת שמים קורצת אלי.

אלוהים, לא ידעתי שהשמים כחולים כל כך.