כשאני הייתי עוד צעירה, והעולם היה שטוח; כששירי הערש סיפרו על ענבים בשלים וריקודי מעגל; כשהיינו, כולנו, תמימים כילדים…"

הפסקה. תמיד הפסיקה, בנקודה הזו. היא מחכה שאשאל.

"ומה אז, אמא?"

"אז…" היא מחייכת ועוצמת עיניים. "אז הטילה אמא ציפור שלוש ביצים, בקן על ראשו של עץ גבוה, גבוה כל כך שכשנפלתי ממנו שברתי את היד, בערך בגילך. אוי ואבוי לך אם תטפס כל כך גבוה, לוליק. ובכל ביצה…" היא הפסיקה לרגע. "הם היו תמימים וקטנים, וישנו בשלווה, מאושרים בחייהם הצעירים." היא זמזמה כמה תווים. "ואתה יודע איך קוראים להם?" אמרה. "נדמה לי שקוראים להם..."

אבל אני כבר נרדמתי.

*********************

מעולם לא ידעתי מה הם, בדיוק, אם כי היו לי השערות משלי מאז שקראתי את אליס בארץ המראה, באותה תקופה זחוחה של האוניברסיטה. אבל היום אני יודע שאלו שטויות. ויום אחד יצאתי לחפש אותם. יהיו כאלה שיאמרו שלא היתה לי סיבה - אמא ממילא לא שמה לב, בימים האלה, מי הביא לה מה או אפילו ביקר אותה. התבטאות גסה? אולי. אבל אם אתה לא מסתכל על הדברים האלה מנקודה מסוימת אתה פשוט משתגע. ואולי דווקא זאת היתה הסיבה הטובה מכולן.

היא אמרה לי פעם שכדי לתפוס אותם, צריך לפזר להם מלח על הזנב. הייתי בן חמש אז, והאמנתי לה. והיא צחקה וליטפה לי את הראש. אחר כך אמרה שקודם כל צריך למצוא אותם; שיטה אחת היא לחפש, שיטה שניה לקרוא להם אליך. הבעיה היא שברגע שאתה קורא להם, הם מתעוררים. ואז כל הסיפור מתקלקל.

שנים אחר כך שאלתי אותה שוב, והיא אמרה שאני כבר גדול מדי לסיפורים האלה. היום אני יודע שהכוונה שלה היתה גדול מדי - אבל לא מספיק. כי המחשבה שהתבגרת לא אומרת שאתה מוכן מספיק לדברים מסוימים. איפה הם חיים? לא היה לי מושג… אבל באתי לבקר אותה אותו היום בבית האבות, וזה היה היום הולדת שלי והיא זכרה. רק לכמה דקות, כמובן; אחרי שניהלנו אותה שיחה ארבע או חמש פעמים, היא אמרה פתאום "לוליק" בקול רך, כמו שהיא לא קראה לי כבר עשרים שנה. וכשהבטתי בה בהפתעה, העיניים שלה היו בהירות וממוקדות, כמעט כמו פעם. ואז היא אמרה לי "מזל טוב" ואני הייתי כל כך מופתע שלא עניתי. ואז היא צחקה, וביקשה ממני להביא לה אחד "כדי שאני אוכל לזכור אותך…" בנימה שגוועה אל השקט, והשמש שקעה ולא דיברנו עוד. ואז נפרדתי ממנה, והיא שאלה מתי הגעתי.

חזרתי אל החצר של הבית הישן שלנו, זה שהיה פעם הבית של ההורים שלה. זה היה בית קטן וישן, קירותיו מתקלפים, שעמד כעת ריק, שלט עצוב של "להשכיר" מעטר את הגדר הקדמית. בקפיצה אחת עברתי את הגדר, והתפלאתי שהיא נראתה לי פעם גבוהה כל כך. הבית היה מוקף בדונם של צמחיה פראית ועצים. איך למצוא אותם? לא היה לי מושג.

היה כבר לילה כשהגעתי, ומן הסתם הם ישנים. מצד שני, הם ישנו כל הזמן, ככה אמא אמרה. "ואתה יודע איך קוראים להם?" והיא היתה מזמזמת... תו, ירידה, ירידה, תו, תו, ירידה תו עליה... מוזר איך שעדיין זכרתי את זה, וחייכתי. כמובן; שירי ערש, אמא אמרה. והם ישנו כל הזמן. "קן לציפור בין העצים..." לחשתי. והרוח הכתה לפתע בענפים שמעלי, והעלים לחשו יחד איתי. "ובקן לה שלוש ביצים.." המילים באו לי בקלות, כאילו כמעט תמיד ידעתי אותן. אמא שרה לי ביאליק מאז שהייתי בן שנתיים; גם את "בערוגת הגינה" ידעתי בעל פה. "הוא היה קוסם גדול," אמא אמרה פעם ואני צחקתי, כי כבר הייתי בבית ספר.

"ובכל ביצה..." והשתתקתי, וחיכיתי. וחיכיתי... לשריקה הגבוהה, העצובה שבאה מבין העצים. והתחלתי ללכת, שורק שוב ושוב את אותן השורות, נותן לאמא ציפור להשלים אותי - בשריקה נוגה של בכי. ובסוף עמדתי תחת העץ שלה, והיא הביטה בי; היא היתה קטנה ושחורה, עם מעגל לבן סביב אחת מעיניה. ציפורים לא בוכות, אמר המורה לזואולוגיה. כנראה היתה זו הלחות של הלילה. "בבקשה," אמרתי, ולא ידעתי מה לבקש. זכרתי את הסיפור על פרח לב הזהב; הילד הקטן בא וקטף את הפרח, ואמא שלו הבריאה. אבל הוא לא ביקש רשות. וחוץ מזה, הפרח הזה לא היה קיים, כי אין דבר כזה תרופות פלא. יש רק סיפורים.

"הם קטנים כל כך..." נאנחה אמא ציפור, והרגשתי רטיבות על אחת מלחיי. הו, הלחות הזאת. "אני יודע," אמרתי, וידעתי שאין בזה די. "אני אשמור עליו."

"אתה יודע שלא," אמרה אמא ציפור. "אתה תעיר אותו. הוא לא יחלום יותר..."

"אבל אמא שלי שוכחת... היא שוכחת אפילו את הסיפורים," אמרתי, וראיתי שהיא לא ידעה את זה. "אני צריך אותו בשביל החלומות שלו. אני אזהר מאוד, אני מבטיח."

היא נאנחה, האוויר נפלט ממנה בשריקה דקה וארוכה. "אתה יודע שזה כבר מאוחר מדי," אמרה, ואני ידעתי שהיא מנסה לשכנע אותי לוותר.

"זה לא," אמרתי. היא הרכינה את ראשה, ונתנה לי להרגיש - קר וחם וקש וסיפורים סיפורים סיפורים... ועצב, כל כך גדול שאני זוכר שהתפלאתי שהיא בוכה רק מעין אחת.

"תקח אותו - בשביל זה?" אמרה. "ומי יחלום עבורם?"

"יש עוד שניים," אמרתי, במה שאני יודע שלא היה מנומס. "והאנשים... אמא, לא כל כך אכפת להם. הם שכחו את הסיפורים מזמן. הקטנים חולמים, והאנשים מתהפכים בשנתם, בחוסר נוחות. ובבוקר הם קמים ושותים קפה שחור וקוראים עיתון ונתקעים בפקקים, ושוכחים. ואת יודעת... את יודעת שהם מתים גם כאן. תני לי אותו, בבקשה."

היא הביטה בי, "אתה תהרוג אותו," אמרה.

"כן, אני יודע."

***********************

אני זוכר שכשישבתי מולה, אחת המחשבות העיקריות שלי היתה שהנה מצאו תרופה לאלצהיימר, ולא סיפרו לי דבר.

“הבאת אותו, לוליק?" היא שאלה, מחייכת, ואני ידעתי שאני לא צריך לשאול "את מה?" ופשוט הוצאתי אותו מהכיס שלי, שהיה מרופד בחתיכות קטנות של ניר טואלט. זו היתה הפעם הראשונה שהבטתי בו באור מלא; הוא היה זעיר ושחור, עם שתי כנפיים ענקיות וקשות להפתיע, שכיסו את ראשו. הוא נראה קטן כל כך, נושם נשימות קצובות, אטיות, מונח על כף ידי. היא נטלה אותו ממני בזהירות, בתנועות אטיות, זהירות, וידעתי שכואב לה. היד שלה היתה רכה ויבשה. "ככה הם נראים..." היא אמרה, נימה של פליאה בקולה.

"ככה הם נראים," אמרתי, ושתקנו הרבה זמן.

"שיקרתי לך לוליק," אמרה לבסוף, ואני הנהנתי באלם. והיא לטפה קלות את ראשו, בציפורן שבורה, צהובה של זקנים. הוא הצטמרר, ופקח את עיניו.

היא זמזמה כמה תווים. "ואתה יודע איך קוראים להם?" אמרה. "נדמה לי שקוראים להם..."

"ספנתעיר," לחשתי, אבל היא כבר לא ענתה.