בפעם הראשונה שברחתי הגדולים עוד שמו לב. הם יצאו בחבורות קטנות לשדות, פוצעים את החושך בפנסים בהירים. היו הרבה דיבורים בקשר, פקודות ננבחות ופרצי בכי. אחר כך מצאו אותי וחזרנו הביתה.
הם חשבו שפחדתי שם, לבד בחושך, כי הם ידעו שהם פחדו. הם לטפו לי את הראש ועשו לי שוקו, וספרו לי סיפורים בקול שקט ורך עד שנרדמתי. אחר כך היו ימים צפופים של כלום, והאוויר המת לחץ לי על העור חזק חזק וכתמים צבעוניים הופיעו. הם נראו לא שייכים לעור שלי בכלל, והסתכלתי בהם הרבה. הגדולים נבהלו כי הם לא ידעו מה זה, אז הם שמו אותי באוטו ונסענו לכל מיני מקומות. פגשנו כל מיני גדולים אחרים שגם כן לא ידעו מה זה. אחר כך חזרנו הביתה.
בפעם השניה הם מצאו אותי מהר. ממה ששמעתי כשהחזירו אותי, מסתבר שהם ממש חיכו שאני אלך. הם אפילו לא ישנו בגלל זה. שוב קבלתי שוקו, ואישה עם שער צהוב שאלה אותי שאלות בקול שמנסה להיות של אמא אבל הוא לא. לא ידעתי מה היא רוצה. אחר כך שמו אותי להרדם לבד, ושמעתי את כל הגדולים ואת האישה הצהובה מדברים בקולות נמוכים.
אחר כך היו המבטים. כולם היו פתאום עיניים, ולא יכולתי אפילו להתחבא. הם הסתכלו עלי והסתכלו והסתכלו וכבר לא חייכו וגם אם כן, העיניים לא זזו.
נהיה קשה לי ללכת. העיניים קשרו אותי בחוטים שקופים והתנועות שלי היו אטיות, כאילו בתוך מים. הכל היה צפוף.
היו עוד פעמים; אני זוכר רק את הבחוץ, ואת השדות. והם היו מוצאים אותי, כן, למרות שלקראת הסוף הם כמעט לא התאמצו לחפש. ואז חזרה, ואוויר כמו מים ועיניים בכל מקום וכלום.
התחלנו לנסוע מבית לבית. אולי הם חשבו שאם זה יהיה מקום חדש אני לא אברח יותר, אבל הם לא ידעו שאין מקומות חדשים. הכל היה קטן מדי.
עכשיו אני שוב בחושך. אני לא זוכר איך הגעתי לכאן, כי זה לא חשוב. יש שמי-חושך מעלי ואופק-חושך בצדדים, ורוח נושבת כי אני איפשהו גבוה, ועכשיו אפשר לנשום.
ולמטה יש תהום-חושך, וממנה תמיד הם פוחדים, אולי בגלל הצרחות. אף אחד לא ימצא אותי פה.
תגובות