למיכל

הכלבים רצים הלילה.

הם חייבים, כי אני הכרחתי אותם. עמדתי על קצות האצבעות ודחפתי את הבריח הכי חזק שיכולתי, ואז השער נפתח ואני עפתי הצידה. הם זינקו עלי - הם תמיד שמחים לראות אותי. העיניים האדומות שלהם נצצו בחושך כשהם ליקקו אותי וכשכשו בזנב. לפעמים הם לא נזהרים, ואז בבוקר אני יכול למצוא שריטות ארוכות על הזרועות שלי, איפה שחיבקתי אותם.

"רוצו," אמרתי להם. "אני צריך סוף טוב הלילה."

והם זינקו אל החשיכה הסמיכה, אל היער האפל שצמח שם פתאום. העטלפים שיצרתי עבורם התעופפו לכל הכיוונים בבהלה, צורחים בקול שאני לא יכול לשמוע. אבל זה לא משנה, כי אני יודע מה הם אומרים. פעם תפסנו עטלף. הוא היה קטן וכהה ופרוותי, והלשון שלו היתה קטנה וחמה. הוא ליקק אותי, כמו שהכלבים עושים. האוזניים שלו היו גדולות ומחודדות, והטפרים שלו נאחזו בשרוול שלי אבל בלי להכאיב לי. הוא הסתכל עלי בעיניים נוצצות, ששיקפו בתוכן את הירח ואת השמים מהם צדתי אותו.

שברתי לו את המפרקת בתנועה אחת. אחר כך הנחתי אותו בשק עור וקשרתי בשרוך. אנשים מבקשים ממני דברים; אני לא שואל שאלות.

הכלבים רצים הלילה, אבל הם רצים לבד. "אני נשאר כאן," אמרתי. "אני שומר." והם האמינו לי כי הם יודעים שאני אוהב אותם ושאנחנו חברים. חברים לא משקרים אחד לשני. הם חושבים שאנחנו צדים סוף טוב - מתישים אותו במרדף על הגבעות, נועצים בו שיניים וגוררים אותו בחזרה אל המכלאה... הם לא יודעים שסוף טוב זה פשוט דבר שקורה לך, גם אם לא רצית.

אמא רצתה שאני אבוא לשתות שוקו ולישון אז חזרתי הביתה. אחרי שצחצחתי שיניים נכנסתי למיטה. הרגליים שלי קצרות עדיין ומגיעות רק עד לחצי המזרן, אבל זה ישתנה. יום אחד אני אגבה עד לקצה השני של המיטה, ואז כולם יפחדו ממני.

אמא נתנה לי נשיקת לילה טוב וכיבתה את האור. ביקשתי ממנה להשאיר את האור הקטן והיא עשתה פרצוף כזה של מבוגרים שחושבים "אוי, איזה מותק, הוא מפחד מהחושך."

אני מפחד מהחושך, אבל זה כי אני יודע באמת מה יש בפנים.

אחרי ששמעתי אותה מדליקה את הטלוויזיה קמתי בזהירות מהמיטה. עשיתי הכל לאט - הסטתי את השמיכה, הפסקתי לחבק את דובי אורן והנחתי אותו ליד הכרית. לא נעלתי נעלי בית כי לא רציתי שהיא תשמע אותי מסתובב בחדר. אמהות יודעות הכל, היא אומרת תמיד. קיוויתי שבטלוויזיה יש משהו מעניין.

החלון עדיין היה גבוה ממני, ככה שהצטרכתי לעמוד על קצות האצבעות. לא רציתי להזיז כיסא כי אז אמא בטוח היתה שומעת. היא היתה באה לחבק אותי או משהו, לאחל לי חלומות מתוקים.

אני לא אוהב חלומות. הם באים אליך מאחורה, בלי שאתה שם לב.

הבחנתי בה מיד, כמובן. הראיה שלי מאוד טובה, אפילו הרופא שהיינו אצלו בשבוע שעבר אמר את זה. אמא נותנת לי גזר  כל יום, שהעיניים שלי יהיו בריאות.

היא זהרה בכחול רך, וההילה שסביבה הבהבה לפי קצב הריקוד שלה. ידעתי שהיא רוקדת -  אתמול בלילה ראיתי אותה. היא היתה קטנה וחמודה, והכנפיים שלה היו עדינות ויפות כמו כנפיים של שפירית שהרגתי פעם.

דמיינתי אותה רוקדת בתוף כף היד שלי - איך הרגליים הקטנות שלה מדגדגות לי את העור. אומרים שיש להן מוסיקה. כששאלתי את אמא היא אמרה שזה שטויות ושאין דבר כזה פיות, אבל היא בטח התבלבלה. עובדה. הנה יש לי פיה, כאן במרפסת. עוד לא צדתי פיה אף פעם.

עכשיו היא קפצה על אדן החלון שלי. היא חייכה אלי, והפרצוף שלה היה קטן מאוד - יכולתי לראות את כולו דרך עיגול שעשיתי בין שתי אצבעות. היא היתה חמודה.

תפסתי אותה ביד אחת, בתנועה מהירה. היא לא חיכתה לזה, ולרגע פשוט הסתכלה עלי בתמהון. ואז התחילה לפרפר כדי להמלט. הם כולם עושים את זה. נתתי לה להתעייף.

"ילד קטן," היא אמרה לבסוף, והקול שלה נשמע קצת... מעוך. "ילד קטן, מה אתה רוצה?"

"אני רוצה לחנוק אותך," אמרתי וחייכתי. "אני רוצה לעשות מחרוזת מהראשים הקטנים שלך ושל החברות שלך. אני רוצה לגנוב את המוסיקה שלך ולנשום את האבק הזוהר שעל הכנפיים היפות שלך."

כמעט עשיתי את זה. הייתי יכול להוריד לה את הראש בשתי אצבעות, ואז המוסיקה וכנפי השפירית היו שלי.

הכלבים ייללו בחוץ. בוודאי הרגישו שאני צד לבד. שחררתי אותם הלילה, כי הייתי מוכרח. אם הם היו כאן, הפיה הקטנה לא היתה מחזיקה מעמד אפילו רגע.

"ילד קטן..." היא לחשה והרגשתי איך שהיא נחנקת. "תן לי ללכת. איפה הכלבים שלך? זה לא זמן לצוד עכשיו..."

"זה כן," אמרתי, והחיוך שלי התרחב. "אבל אני לא צד. הכלבים רצים לבד הלילה, את רואה? כי מיכלי רוצה סוף טוב."

היא השתעלה בחשש. "סוף טוב?"

הרפיתי את האצבעות, אחת אחת, והסתכלתי עליה כשנמלטה אל השיחים. ואז נכנסתי שוב למיטה, חיבקתי את דובי אורן וחזרתי לישון.

בבוקר היא כבר לא היתה שם.