היה כפר בלב היער, בקרחת עגולה שהותירו אחריהם עצים נסוגים. היו בכפר בקתות עץ שגגותיהן עשויים ענפים חסונים ומחופים בקש עבה, כדי שהקור לא ייכנס פנימה. למרות זאת, כשירד שלג והזאבים בכו בערבות, נטלי היתה מצטמררת ומתכרבלת עם אמא קרוב קרוב, ואפילו כשהדליקו את האש ואטמו את כל החלונות.

אבל עכשיו היה קיץ; הציפורים השמינו שוב, וכשהשמש שקעה היא צבעה את השמים – נטלי היתה בטוחה – בצבעים של גן עדן. אמא היתה מספרת הרבה סיפורים על גן עדן, ונטלי אהבה להקשיב כי אבא היה שם – וגם מפני שכשאמא סיפרה העיניים שלה היו כמעט נוצצות שוב, ונטלי היתה שמחה.

בבקרים היתה אמא יושבת על כסא הנדנדה החורק ותופרת, ידיה דוקרות בבד בחוזקה ועיניה המתות נעוצות במחט. נטלי היתה שואבת מים ומטפלת בעז, ובימים הארוכים היתה קוטפת פרחים וקולעת לזר. את הזר היתה מניחה חרש ליד כסא הנדנדה, ומדמיינת את אמא מחייכת.

ערב קיצי אחד פרח נר הלילה, ובבוקר אספה נטלי את עליו הנבולים, הרכים. אי אפשר היה לקלוע אותם, אבל ריחם היה מתוק וזר והיא דמיינה את הפיות אוספות גם הן את העלים כדי לתפור לעצמן מעילים לחורף המתקרב.

"אמא!" קראה כשנכנסה הביתה "אמא, תראי מה מצאתי!"

אמא הסתכלה בעיניה המתות על העלים המתים, ונטלי שמחה כשחשבה עד כמה הם דומים – אמא שלה, הצעירה והחיוורת, ופרחי הלילה של הפיות. "אני אתפור לי מעיל," המשיכה לפטפט "כמו הפיות שבין העצים. את תעזרי לי, נכון, אמא? ויהיו לו ברדס לבן ונוצץ כמו הכוכבים, וכיסים עמוקים בשביל כל הפרחים שבעולם. וכל הפיות יבואו לרקוד אתי, ובבוקר תמצאי מעגלים של פטריות..." אמא הביטה בנטלי.

"אין דבר כזה, פיות." אמרה בקולה המת. "יש רק מלאכים."

"אני יודעת," אמרה נטלי, מרצינה. "אבא עכשיו מלאך."

"אבא לא מלאך," אמרה אמא. "אבא מת." נטלי הביטה בקווים שיצרו סיבי העץ ברצפה. אבא היה מת כי הזאבים אכלו אותו, בדיוק כמו שאכלו את אבא של פולי. דמעה אחת, לא קרואה, החלה להקוות במקום הזה מאחורי העיניים, איפה שמתאפקים לא לבכות. אמא, כנראה, שמה לב – למרות שמעיניה המתות לא יכלו לזלוג דמעות, נטלי ידעה. "אל תצטערי," אמרה אמא. "את תראי אותו יום אחד." ואז היא ניסתה לחבק את נטלי, אבל זרועותיה המתות לא ידעו כיצד וזה רק הכאיב.

"די, נטלי," אמרה אמא. "את כבר ילדה גדולה. ילדות גדולות לא בוכות." נטלי משכה באפה. היא רצתה להגיד "אני לא בוכה" וגם "תעזבי אותי, זה כואב" אבל פחדה שלא תצליח.

"את ילדה גדולה," אמרה אמא שוב. "אני סומכת עלייך. כולנו סומכים עלייך. ומפני שאני כל כך סומכת עלייך, אני רוצה שתלכי לבקר את סבתא." נטלי הנהנה והשתחררה מהחיבוק המכאיב. מאוחר יותר, ידעה, יופיעו כתמים כחולים על כתפיה. כך היא תוכל לזכור שאמא אוהבת אותה.

היא נטלה את הסל שהכינה אמא ולבשה את מעילה – הקיץ כמעט נגמר, והקור הלך והתגבר. הוא לא דמה כלל למעילי הפרחים של הפיות, בזאת היתה בטוחה. צבעו היה אדום דהוי ומכוער, ותפריו פקעו בכמה מקומות. אבל אבא היה בגן עדן, ואמא המתה דקרה את הבד בעיוורון, ונטלי היתה קטנה עדיין והמחט הסתבכה בידיה.

"אל תדברי עם אף אחד בדרך," אמרה אמא. "לכי בדרך הראשית. אל תקשיבי לאף מילה של אנשים זרים, את שומעת? ואל תאמיני לשום דבר ממה שהם ינסו לספר לך."

"מי זה ´הם´?" שאלה נטלי. אבל אמא נדנדה את הכסא כה חזק, עד שחריקותיו החרישו את קולה.

*******

פעם, מזמן – כשאבא מת – התאספה מועצת הכפר ובאה לבקר את אמא. נטלי היתה קטנה מאוד והתחבאה מאחורי השמלה הרחבה של אמא. כשהציצה החוצה היתה יכולה לראות עד כמה גבוהים הם כולם.

"אלה הזאבים," הם אמרו אז, וסנטריהם רטטו. "הזאבים, והם צדים אותנו."

"אני יודעת," ענתה אמא חרש, קולה צרוד ושקט וחי. "טוב מכולכם אני יודעת."

"אביה מת," הם אמרו ולטפו את שערה של נטלי באצבעות שמנות ומיובלות. " חורפים רבים לא סומן ילד." אמא שתקה. "אביה מת," הם אמרו שוב, כאילו אמא שכחה והיה צורך להזכיר לה. "לא יהיה לכן ממה לחיות."

"אוכל לפרנס אותה בעצמי," אמרה אמא, קולה אמיץ. "נסתדר."

"הזאבים לא יסתדרו," אמרו, וקולם רציני עד מאוד. "האחריות מוטלת על כתפייך, הרי את יודעת זאת. הן לא תרצי שגורלך יוטל על נשותינו?" ידה של אמא נכרכה סביב כתפיה של נטלי, וזה היה נעים.

"היא קטנה כל כך," אמרה חרש.

"היא עוד תגדל," הם אמרו, שבעי רצון. "היא עוד תגדל."

והם הלכו, מותירים את הדלת סגורה אך למחצה, מתנודדת על ציריה. ובלילה ההוא, זכרה נטלי, מתה אמא.

ועכשיו היא ילדה גדולה; אמא אמרה כך. פעמיים. אמא כבר לא צריכה לתפור משך כל שעות האור – נטלי תעזור לה מעתה. אפילו שבחורף כמעט אין מה לאכול, אפילו שקר כשהרוח מתגנבת דרך החריצים שבחלונות; אפילו שהזאבים אכלו לפני יומיים את אבא של פולי, משאירים אותו מדמם למוות בפתח הכפר כשהתקיפו אותם האכרים, בידיהם קלשונות, זעקותיהם מתערבות ביללות מורעבות ובבכי ילדות קטנות. ואפילו שאבא מת – הן יסתדרו, והכל יהיה כשורה. ואמא תחייך שוב, ותניח לאבא להיות מלאך בגן עדן.

נטלי חצתה את הכפר כמעט בדילוגים, כי היא היתה ילדה והיום היה יפה. אנשים רבים נשאו את ראשיהם כשעברה, והוסיפו לדקור אותה במבטיהם הסקרניים כל הדרך אל היער. אבל לנטלי לא היה אכפת – שיביטו כאוות נפשם. נכון, היא מעולם לא הלכה אל סבתא לפני כן, ולמעשה מעולם לא פגשה בה – אבל היא תסתדר. אחרי הכל, היא כבר ילדה גדולה.

*******

נטלי הלכה ישר בשביל, כמו שאמא אמרה, ונזהרה מאוד לא להביט אפילו לצדדים. למרות זאת, איכשהו, התגנבו הפרחים השובבים לעיניה, והיא עצרה קצת. היא קטפה מעט כדי לא להתעכב, ורק את אלה שצמחו קרוב לשביל כדי שלא תצטרך לרדת ממנו. סבתא בוודאי תשמח – זה מה שסבתות עושות, נכון? הן אוהבות פרחים ואת הנכדות שלהן, אפילו אם אף פעם לא פגשו בהן. מחשבה זו הטרידה מעט את נטלי, עד שנזכרה שהורי הוריה מתים זה שנים רבות – היא ראתה אותם כשהיתה הולכת לבקר את אבא. הסבתא הזאת, אם כך, מוכרחה להיות מבוגרת הרבה יותר, עתיקה ממש. בוודאי שהיא לא יכולה לצאת מהבית בעצמה, חשבה נטלי והתעצבה מעט. אבל אם תביא לסבתא מהפרחים היפים של העונה זה ישמח אותה והיא תרגיש טוב יותר. מזל שקטפה אותם.

ואז ראתה את האיש.

הוא היה גבוה מאוד ורחב, חולצתו הבלויה מתוחה על חזהו. בגדיו היו כהים פעם, וכעת דהויים משמש. הוא נשען על גרזן גדול – גדול כמעט כמו נטלי עצמה.

"שלום, ילדה קטנה." אמר. נטלי הביטה בו, ואז ניסתה להציץ מאחוריו – היא הצליחה בקושי לראות את המשך השביל. קדימה אי אפשר, אם כך, ולצדדים אסור לפנות. אולי אם תנסה לעבור בין רגליו הפשוקות–  היא היתה קטנה מספיק, בזאת היתה כמעט בטוחה –

"את אילמת?"  שאל, קולו גס. הוא פסע צעד אחד לכיוונה, ונטלי בלעה את רוקה.

"אני לא אילמת," אמרה בלחש וקיוותה שאמא לא תכעס. "אבל אסור לי לדבר עם זרים."

"אני חוטב העצים," אמר האיש. "מי את?"

"נטלי," אמרה נטלי.

"את רואה?" אמר חוטב העצים. "עכשיו אנחנו לא זרים." זה היה הדבר המטופש ביותר שנטלי שמעה מימיה. האיש כולו היה מטופש, החליטה באומץ. כן החליטה שהוא לא מפחיד כלל. שערו היה לבן כמעט לגמרי, עיניו שקועות ועייפות, ואחת רגליו היתה חבושה;  הגרזן שימש לו כמשענת.

"לאן את הולכת?" שאל אחרי זמן מה.

"אני הולכת לבקר את סבתא," אמרה נטלי. "כי היא זקנה מאוד ואני כבר ילדה גדולה. ואסור להתעכב כאן; יש זאבים ביער."

"איפה גרה סבתא?" שאל.

"אסור לי לדבר אתך," אמרה נטלי. הוא חייך. שיניו היו לבנות מאוד; בוודאי הן גם חדות, חשבה נטלי פתאום ונרעדה.

"אני יודע איפה גרה סבתא," אמר חוטב העצים וקולו חרישי. "הישר למטה, בקצה השביל – הדרך קצרה, אך מעולם לא הגעתי בזמן. ליד הבקתה המתמוטטת שלה עומדת באר עתיקה, שריח גוויות עולה ממנה..." אסור היה לה להקשיב לו, ידעה כעת. אמא צדקה – כי אפילו שאת רוב מילותיו לא הבינה, משהו קר זחל במורד גבה, כמו אצבעות רטובות. "גם אני הלכתי לסבתא פעם," הוא נעץ בה את עיניו. "ועכשיו את... היא כבר זקנה מאוד, אם כך. זקנה – וחלשה." נטלי פסעה לאחור, ועכשיו כבר ידעה שהיא פוחדת. היא ניסתה לשכנע את עצמה שלילדות גדולות אסור לפחד – אבל האיש היה גבוה מאוד, והיא כבר לא הרגישה גדולה כל כך.

"תקטפי פרחים לסבתא," אמר. "כדאי לך." היא הביטה בו בעיניים פקוחות לרווחה. הוא לא הוסיף מלה, אלא הסתובב ונעלם בין העצים. משהו התקשה בבטנה של נטלי כשהביטה אחריו. אסור, אסור היה לה לענות לו – אסור היה לה לומר לו לאן היא הולכת... מחשבה אחרת הכתה בה. הוא יודע איפה גרה סבתא. הוא איש גדול ומפחיד עם גרזן, וסבתא בוודאי קטנה וזקנה, ולבדה לגמרי.

היא התעכבה רק כדי להשליך בתיעוב את הפרחים לאדמה. הם כמשו וכלל לא היו יפים כעת. האיש אמר לה לקטוף פרחים; אמא אמרה שאסור להקשיב לו. היא החלה לרוץ.

*******

ושוב היה זקן, נשימתו כבדה וקהויה בחזהו והזכרונות מתערבלים בו – הזאבים הרזים, הפזיזים שיצאו מן היער אחרי החורף הגדול, והוא ילד קטן המסתתר תחת כיסוי העורות של העגלה. אביו היה סוחר מזדקן שעצמותיו נוקשות, והזאבים היו רעבים. היער עוד כסה אז את הדרכים אל העיר, שלא כהיום. כשזרחה השמש, החל הילד הקטן לצרוח וכל הצפורים נמלטו משם, מפני שחשבו אותו לזאב.

אחר כך היו ימים רבים של חושך. מועצת הכפר באה לראות אותו פעם אחת, טענה הזקנה שהאכילה אותו. הם עמדו למראשותיו זמן רב, ואחר הלכו ולא שבו. כשהיה מסוגל שוב לעמוד על רגליו, הושיטה לו הזקנה בשתיקה את הסל והלכה משם. הוא נותר לשבת עוד זמן רב אחרי שהסתלקה.

*******

הבקתה לא היתה רחוקה, והשביל היה ריק לגמרי. היא קיוותה שהאיש הלך דרך היער, ושהזאבים טרפו אותו. נשימתה צרבה בגרונה, והיא נעצרה מול הדלת, מתנשפת. בחצר עמדה באר.

היא דפקה על הדלת, ידה הקטנה מעלה ענני אבק מהעץ הרקוב. חתיכות התקלפו ונפלו ארצה, ונטלי קיוותה שסבתא לא תכעס. אחרי זמן שנדמה כמו נצח, סבתא ענתה.

"מי שם?" קולה היה דק וגבוה, ונטלי התפלאה כי היא לא נשמעה כלל כמו הסבתות בכפר.

"נטלי," היא אמרה. "אמא שלחה לך סל."

"הדלת לא נעולה."

הדלת אמנם לא היתה נעולה, אבל נטלי נאלצה להטיח בה את כל כובד משקלה כדי שתפתח, ואז כמעט שנפלה פנימה.

בתוך הבקתה היה חושך. ענן אוויר מחניק קידם את פניה של נטל וברח החוצה מבעד לפתח. נטלי השתעלה קצת, והאבק המתוק דקר בפיה היבש. היא לא הצליחה לראות את הפינות החשוכות, אבל גם בלי להסתכל ידעה שהן מכוסות בקורי עכביש.

"סבתא?" קראה, וכמעט השתעלה שוב. היא צוותה על הדגדוג בגונה לחדול תכף ומיד, והוא אכן נחלש מעט.

"כאן למעלה." טוב, בוודאי – אין לצפות שסבתא תרד במדרגות בשביל ידה קטנה אחת. נטלי השאירה את הדלת פתוחה. האור שבקע מבחוץ נדמה צהוב מאבק.

היא מצאה את המדרגות – החדר לא היה גדול – והחלה לטפס. קרשים רקובים חרקו תחת משקלה, והיא נאחזה במעקה חזק יותר מהדרוש.

החדר בראש המדרגות היה קטן ואפלולי, מנומר בכתמי אור חיוורים שבקעו מבין תריסי החלון המאובק. בחדר היתה מיטה גדולה. במיטה שכבה סבתא.

*******

השביל נדמה כמתארך והולך, ורגלו הטובה רעדה ממאמץ. נשימתו צרבה בחזהו; הוא היה זקן כעת – זקן כל כך... היא יודעת שהוא מגיע, ידע. כבכל פעם, מרוצתו נואשת ביערות הסמיכים, הדרך מסתתרת מפניו כלועגת לו. תמיד היה חושב – אחרי שהכל היה נגמר – שלו רק רץ מהר יותר... עמוק בתוכו ידע שאין זה כך; היא שולטת ביערות, והעצים נשמעים לה.

כשעשה את הדרך לראשונה, עיניו כבושות בקרקע והסל הטפשי – של בנות, הוא זכר שחשב – אחוז היטב בידו, פינו לו העצים מקום והדרך כבשה עצמה לפניו. סבתא הביטה בו דקות ארוכות כפתחה את הדלת – שערה היה אפור אז, זכר, ועיניה צלולות. היא שתקה זמן רב.

"לך מכאן, ילד." אמרה כשהיום החל להחשיך.

"הזאבים אכלו את אבא שלי," אמר לה ולא ידע למה; והיא צחקה לו וסגרה את הדלת. הוא נשאר לישון שם באותו לילה, מתכרבל צמוד לפס האור שבקע מתחת לדלת, פניו אל הקיר כך שלא יצטרך להביט בבאר. כשהתעורר עמדה סבתא מעליו, הגרזן בידה.  הוא נטל אותו בשתיקה והלך משם, היערות מקדמים את פניו כבן אבוד. הזאבים הציקו לו עוד פעם אחת, מותירים את רגלו קרועה ומדממת; כשגדל מספיק והחל לטבוח בהם, הסתתרו מפניו. רק כשהיה מגייס די אומץ ובושה כדי לרוץ בחזרה, היו מלווים אותו בדרך הנמשכת לאין קץ, ובעודו נופל על ברכיו באפס נשימה היו עומדים מרחוק ומביטים בו, פיותיהם פתוחים ולשונותיהם משתרבבות; היו ידע שהם לועגים לו.

זוגות עיניים צהובות עקבו אחריו כעת מבין העלווה הכהה, ועתים דימה לשמוע טפיפת כפות חרישית מלווה אותו בריצתו האינסופית. הם לא יעשו לו דבר, ידע. אחרי הכל, אין לו בת.

*******

"באת אלי, לבסוף," אמרה סבתא, וחיוך חצה את פניה המקומטים. גם סבתא, חשבה נטלי, צהובה מאבק. ואז התביישה במחשבה הזאת, מפני שסבתא היתה זקנה.

"אמא אמרה שהיא סומכת עלי," אמרה. "היא שלחה לך סל. יש בו דברים טובים." היא התקרבה אל המיטה, וחיוכה של סבתא התרחב. נטלי חייכה בחזרה – תחילה בחשש, כיוון שלסבתא לא היו כמעט שיניים, ואז בחום של ממש. מעולם לא היתה לה סבתא.

"סבתא," אמרה בביישנות "מותר לי לשאול שאלה?"

"בוודאי," אמרה סבתא, עיניה נעוצות הישר בפניה של נטלי.

"למה... למה אף פעם לא נפגשנו, עד עכשיו?"

"אי..." נאנחה סבתא, ותריסי החלון חרקו אתה אנחה. "אני זקנה כעת, ילדה קטנה, זקנה יותר מכפי שתהיי את אי פעם. ודעי לך, ילדה קטנה – כששיניה של סבתא עודן בפיה, כששערה שחור, ופרקיה אינם כואבים כל כך – או אז אין לה כל צורך בילדות קטנות... התדעי, קטנתי? אי אז, לפני שנים, כשלא היו קמטים על פני והעורבים לא העזו ללעוג לקולי – הלכתי והצצתי בך. קטנה מאוד היית אז, חבויה מאחורי סינר אמך. ראיתי אותך שרה וצוחקת בדשא, ואת אביך מניף אותך מעלה מעלה בזרועותיו. אז ידעתי, ילדה קטנה, שיגיע יום ותבואי אלי."

"אבא מת," אמרה נטלי, מפני שנראה לה שחשוב מאוד שסבתא תדע זאת. "הזאבים אכלו אותו."

"ומי כמוני יודעת..." אמרה סבתא, קולה חלש כעת. "הזאבים הרזים, האומללים מהיערות. האם מישהו התנכל לך ולאמך מאז?" נטלי חשבה זמן מה.

"מה זה ´התנכל´?" שאלה לבסוף.

"´התנכל´ פירושו ´ביקש להזיק´." הסבירה סבתא. נטלי החליט שקולה של סבתא מוצא חן בעיניה. "האם מישהו ביקש להזיק לכן?"

"לא." אמרה נטלי. "אף אחד אף פעם לא הזיק לי. אפילו לא הילדים הגדולים."

"יפה, יפה," אמרה סבתא, מרוצה. נטלי הביטה בכפות רגליה. היא הכירה אנשים זקנים, כן; מפחתה של גרטה בת התשעים הושיבה את הזקנה בחוץ בימי שמש, והיא היתה בוהה וממלמלת הברות לעצמה, פיה חסר השיניים מטפטף. סבתא לא היתה כזו, כמובן – מה פתאום; אבל נטלי החלה לחוש מעט שלא בנוח.

"סבתא,, אמרה כדי שלא יהיה יותר מדי שקט בחדר. "סבתא, את הכרת את אבא שלי, בעצמך אמרת..."

"הכרתי," אמרה סבתא. "הוא היה איש חסון ואמיץ מאוד." סבתא זקנה, וזקנים יודעים דברים רבים, הבינה נטלי פתאום. היא הכירה את אבא; היא אמרה שהוא היה אמיץ. אמא מעולם לא אמרה שהוא היה אמיץ.

"איך הזאבים הצליחו לאכול אותו?" שאלה לבסוף, קולה קטן מאוד. "וגם אבא של פולי חזק ואמיץ, והזאבים רזים ומכוערים..."

"הם לא מכוערים," אמרה סבתא בשקט.

"הם אכלו את אבא של פולי," התעקשה נטלי. "ואת אבא שלי."

"ואת אבא של אינגריד," אמרה סבתא. "ואת אבא של חנה, ואת אבא של פלורה. אביה של אירנה ברח אל מעבר לים, אז הזאבים אכלו את אמא שלה..." נטלי הביטה בסבתא, עיניה פעורות לרווחה. "ופעם אחת, מזמן, אכלו הזאבים מפני שהיו רעבים ולא מפני שנצטוו," המשיכה סבתא, בוהה נכחה כאילו נטלי כלל לא היתה שם. "זו היתה טעות, כמובן… מפני שלאיש ההוא היה בן." מבטה של סבתא התמקד בנטלי, והיא צחקקה. "הן היו ילדות חמודות," אמרה. "קטנות ותמימות ויפות. בדיוק כמוך."

המדרגות היו חשוכות מאוד, ידעה נטלי. היא תרוץ ותפול, והדברים שבפינות החשוכות יקפצו עליה ויתפסו אותה… סבתא אפילו לא נגעה בסל, חשבה פתאום ולא ידעה למה.

"הסל ריק," אמרה סבתא, קולה צרוד ומהיר. נטלי נרתעה עוד לאחור, וידעה שסבתא רואה את מחשבותיה.

"אמא שלחה אותו," אמרה. "אמא לא היתה שולחת לך סל ריק. אמא אמרה לי להביא לך…"

"אין לי צורך בסלים," אמרה סבתא. "ואמא יודעת זאת; אחרי הכל – היא שלחה לי אותך…" חיוכה של סבתא התרחב עוד ועוד, עד שהפך לחור שחור במרכז פניה. החושך הטעה אותה, ידעה נטלי פתאום. לסבתא יש שיניים.

*******

הבקתה נגלתה לפניו פתאום מבין העצים, קרובה כל כך עד שהיה יכול לגעת בה. היא הניחה לו להגיע, ידע, מפני שכעת כבר אין בו כל צורך.

נערה שחורת שער עמדה בגינה, מזמזמת חרש. ידיה – חלקות כעת – שלשלו מטה באטיות את החבל היורד אל הבאר, תנועותיה רכות ומתנחשלות כמו היתה מנגנת בנבל. קולה היה מתוק, ופניה נטולות הקמטים הוארו בחיוך כשהבחינה בו.

"שלום לך, איש זקן," אמרה ונצחון בקולה. היא הרפתה מהחבל, וקול שקשוק נשמע כאילו משהו כבד צנח למטה ופגע במים. הוא הביט בה, לבו הולם בחוזקה. בכל פעם היא יפה יותר, לחש קול קטן בראשו. "באתי להרוג אותך," אמר בלאות, ולפתע ידע שזה נכון.

"להרוג? אותי?" היא צחקקה, קולה מים על חלוקי נחל. הוא הרים את הגרזן הגדול שלו בשתי הידיים.

"הרגתי זוועות גדולות ממך," אמר באומץ.