"בת כמה?" שאלה המוכרת שוב.

"שש עשרה," עניתי, והתפללתי בשקט שתזדרז קצת.

"הממ... בואו נראה." היא דפדפה בקטלוג העבה שלה. "שש עשרה, שש עשרה... שש עשרה." היא כחכחה בגרונה כמתכוונת להקריא, והשתתקה.

"יש איזו בעיה?" שאלתי. היא הישירה אלי מבט.

"גיל בעייתי, שש עשרה," אמרה, כאילו לא ידעתי. "היא אולי, במקרה, קיבוצניקית?"

"לא," אמרתי. "נסיכה." היא הנהנה.

"כן, תיארתי לי," אמרה באנחה. "תראי, המלאי מאוד מוגבל במקרים האלה..."

"אני יודעת," אמרתי. "אבל אני גם ממהרת מאוד. את המסלול הרגיל, בבקשה."

"כן," אמרה. "טוב, זו הרשימה," היא שרבטה משהו על פתק והושיטה לי. הבטתי בו.

"זה הכל?" רטנתי.

"זה הכל. יש לך שלושה ימים עד לתאריך התפוגה. כמובן, עם תוספת תשלום סמלית נספק  גם ייעוץ והכוונה..."

קיללתי, שילמתי והסתלקתי משם.

***************************

עין שחורה הציצה אלי מהחריץ בין הדלת למשקוף.

"גיברת לא בבית," אמרה לי הזקנה בקול קרקרני, והתיזה עלי רוק.

"מתי היא תחזור?" שאלתי, בנימה הסבלנית ביותר שלי.

"גיברת נסעה," אמרה.  נאנחתי בתסכול.

"כן, הבנתי את זה. מתי היא תחזור?"

"עברית שלי לא טוב. גיברת נסעה." הודיעה, וטרקה את הדלת.

לא התכוונתי לוותר כל כך בקלות. נסעתי בארבעה אוטובוסים כדי להגיע לפה – למה אנשים צריכים מגרשים פרטיים?! – והטיפוס בארבע מאות מדרגות סלע, יחד עם הגאווה הפגועה שלי, לא הרשו לי לוותר כל כך בקלות. הרמתי שוב את המקוש הגדול, והטחתי אותו בעץ.

שום דבר.

ברק מלגלג הבזיק מעל ראשי. נמצאת בבית או לא, האפקטים הכי חשובים – מה יגידו השכנים? הושטתי לו לשון, ובעטתי באלון הקשה בכל הכוח.

זה כאב לי, מן הסתם, הרבה יותר מאשר לדלת, אבל כך או כך היא נפתחה. זאת לא הייתה הרומנייה הפעם, אלא גבר גבוה וחיוור, לבוש פראק וענוד עניבה.

"כן?" אמר.

"הייתי רוצה לראות את גברת הנרייטה," אמרתי, מגייסת את מעט הכבוד שנותר לי. "תגיד לה שזאת הדס. היא מכירה אותי."

"הגבירה נמצאת בכנס בינלאומי בחו"ל, כרגע. היא תשוב מאירופה רק בשבוע הבא."

כנס? אירופה?

אופס.

"שיט," אמרתי והתכוונתי לזה. אף שריר לא נע בפניו כתגובה. מאיפה לעזאזל היא חופרת את הצוות שלה?

"לא משנה." חשבתי קצת. "תראה, אני צריכה משהו מהמלאי שלה," התחלתי, אבל הוא קטע אותי: "תוכלי להשאיר  כרטיס ביקור, אם תרצי. אני בטוח שהגבירה תשמח לדעת שדרשת בשלומה." אמר, והחל לסגור את הדלת.

"חכה!" אמרתי ודחפתי רגל זריזה לחסום אותו. "תראה, יש לי נסיכה בת שש עשרה..." הבנה החלה להתפשט על פניו. "... והנרייטה חייבת לי טובה כבר כמעט שלוש מאות שנה. אני צריכה אחת מהקללות שלה, ואם..."

"צר לי, גברתי," אמר, מידה מסוימת של השתתפות בקולו. "אין לי גישה למלאי הפרטי של הגבירה. מה גם שהיא מעדיפה היום להשתמש בתמצית ווניל."

תמצית ווניל.

"טוב," נכנעתי. "אז כישור. אני בטח יכולה לשאול את הכישור שלה?"

הוא התחיל להתעצבן, יכולתי לראות את זה בהתכווצות של גבותיו. רעם שאג מעלי.

"יום טוב, גברתי," אמר בנימה מונוטונית וסגר את הדלת.

ואז פתח אותה שנית, לכדי חריץ דק: "תמיד תוכלי לנסות אצל זינגר..." הטחתי בו כדור אש, אבל הוא חמק.

ככה זה. את יכולה להכיר מישהו שנים, וברגע שיש לו קצת כסף הוא קונה טירה מנקרת עיניים מחוץ לעיר, ומתחיל להרים את האף. הנרייטה עוד תשמע ממני.

****************

"ערב טוב, גברת רוזנשטיין," השתעלתי לתוך הטלפון. "הייתי רוצה לקבוע פגישה לייעוץ... לא בשבילי, כמובן," צחקתי ומיהרתי להסביר. "לחברה. מתנה ליום הולדת, את יודעת..."

"בת כמה?" התעניינה השדכנית.

"שש עשרה, ו..."

"ויי סמייר, כל כך מבוגרת! תסלחי לי, אני לא מתעסקת עם מקרים כאלה."

"לעזאזל," אמרתי, אבל רק צליל חיוג ענה לי.

****************

הפעמונים הקטנים שבדלת הגיבו לכניסתי בצחוק חלוד. התחשק לי לבעוט במישהו. למה הכל מוכרח להיות מסובך כל כך? בצעד וחצי חציתי את החדר הקטן, והטלתי את הפתק המקומט על הדלפק.

"כן?" המוכרת נשאה אלי את עיניה.

"נכנעתי," אמרתי בשקט. "אני צריכה עזרה." זיהוי הפציע על פניה.

"את ההיא עם השש עשרה," אמרה ואני הנהנתי. "בואי נראה... אני מבינה שלא מצאת גלגל טוויה?"

"הכל עובד היום על חשמל," רטנתי. "ועל תמצית ווניל... לא, זה לא כל כך הצליח."

"מה עם הדבר השני?"

"פניתי לשדכנית. היא טוענת שהגיל מבוגר מדי." אמרתי, מתוסכלת.

"שדכנית, בחיי!" נזפה בי. "ומה עוד? יש לך סיכוי גדול יותר למצוא אחד בדיסקוטק! אולי אפשר לארגן איזה אסון, או.."

"אמא שלה תהרוג אותי," אמרתי. "וחוץ מזה, היא אולפניסטית. יש הגבלות על נסיכי חלומות."

היא עיינה שוב ברשימה המעוכה, הקצרה-להחריד.

"אז נשאר רק..."

"כן."

היא הרימה אלי את עיניה.

"את יודעת כמה דבר כזה עולה?"

למען האמת, לא היה לי מושג, וגם אמרתי לה את זה. היא חשבה קצת.

"תראי," אמרה לבסוף. "את יודעת איפה הם גרים...מעבר לשבעת הימים, אחרי הרי החושך..."

"אין לי זמן," קטעתי אותה. "זה צריך להיות למחר."

"מצד שני, תוכלי לנסות בקניון בבאר שבע," אמרה ורשמה לי את הכתובת. "שמעתי שיש שם מכירת חיסול."

*******************

לא היה שם קניון אלא מפעל, אבל אני מניחה שלא היה לה מושג מה ההבדל. מעבר לשבעת הימים... תהיתי אם הוא מתגעגע אליהם. ואיך מצליחים לייצר אותם במפעל בבאר שבע? או שבעצם יש להם שם גרעין רבייה.

תזמנתי את הביקור שלי שעת ערב מוקדמת, לסצנה של העמסת משאית. לא, לא התכוונתי לשלם, מה פתאום?

הם לא הבחינו בי, כמובן; בני אדם לא נוטים להכיר בדברים שמעבר להבנתם. סקירה מהירה של הארגזים גילתה לי את הדבר שחיפשתי, בעוד הם נועלים את תא המטען. חפנתי אותו בזהירות – קטן, כחול ושקוף. ואז הפכתי את עצמי לצל וחמקתי משם.

כרגע הוא לא גדול מכדור פינג פונג, אבל הוא עוד יגדל. בינתיים הוא ישן בביצה שלו, זעיר ותמים. יום אחד הוא יהיה גדול וזוהר וחכם, וכנפיו הקרניות, הגדולות יכסו את השמש.

כשמוכרים אותם מצרפים, מן הסתם, חוברת של הוראות שימוש, שמיועדת לאנשים שמשיגים אותם בצורה המקובלת: איך להאכיל אותו, איך ללמד אותו, איך לספר לו סיפורים כדי שיגדל.

אבל נסיכות בנות שש עשרה לא צריכות את זה. הן נולדות עם הידע, טבוע בדמן.

חיכיתי מאוד לרגע הזה, ועכשיו קצת עצוב.

מעניין אם גם נסיכות מרגישות ככה – אם הן מודעות בכלל. והנה מגיעה החרטה...

אבל היא ילדה גדולה, ולפעמים פשוט צריך לתת להן ללכת. אפילו שהיום משתמשים במכונות של זינגר ולא בגלגלי טוויה. ואפילו שנסיכי חלומות הם כבר לא מה שהיה פעם. ושהווניל אשם בלפחות מחצית מאסונות הטבע... למרות הכל, כשתהיה בת שש עשרה, תנטוש הפיה הטובה את הנסיכה שלה, תקפל את כנפיה הצבעוניות, ותפנה את מקומה למציאות - לחלומות, לשקיעה, לנסיכים על אופנוע...

 ולדרקונים.