[ליצירה]
מעביר טוב את ההרגשה.אני חושבת שזה מתאים יותר לסיווג של "מונולוג" ולאו דווקא סיפורת. יש לך קצת בלגן עם החיתוך של השורות, שימי לב (שורות נקטעות וכו') ובפסקה הראשונה יש יותר מדי פסיקים ופחות מדי נקודות.
ואני יכולה בהחלט להזדהות עם זה... |אייקון בעל נסיון|
[ליצירה]
אני חושבת שקצת הקצנת את זה, דעה.
אולי הסימפטיה למואזין דווקא היא זו שמקוממת, ומסיבות טובות - אבל הסכמתי עם הכוונה שלמרות שאנשים טפשים מאוד, לפעמים, אלוהים יש רק אחד - בלי קשר למה שאלה שרוצחים בשמו חושבים.
[ליצירה]
קופץ לגובה
בואו נדייק.
מסיבה בלתי ידועה מחליטה יום אחד איננה לרדת לשאול. החוק השמימי קובע כי אלי השאול והשמים חייבים להישאר במקומותיהם, ואסור להם להיכנס אחד לממלכתו של השני. איננה מספרת למשרתת שלה אודות הסיכון שהיא מתכוונת לקחת, ומצווה על העוזר שלה נינשובור כי יפנה לשלושה אלים לבקש את עזרתם, במידה ולא תחזור. בעולם התחתון איננה עוברת דרך שבעה שערים, בכל אחד מהם היא מסירה פריט אחד מסמלי כוחה, לבוש או תכשיט בהם טמונים כוחותיה. לבסוף היא נשארת ערומה ומשוללת כוחות, ומתייצבת מול אחותה ארשכיגל, אלת העולם התחתון. איננה מנסה לגזול מאחותה את כס המלכות אבל נכשלת. היא נידונה למוות, וגופתה נתלית על מסמר הקבוע לקיר.
לאחר שעובר זמן רב, מבין עוזרה של איננה כי אירע אסון, וניגש אל האל החכם אנכי. אנכי יוצר שני יצורים מוזרים מתוך הלכלוך שמתחת לציפורניו, מעין בריות שמצויות בין האדם לאלים. לאותם יצורים נותן אנכי את צמח החיים ומימי החיים, ושולח אותם אל השאול. השניים מוצאים את גופתה של איננה ומחזירים אותה לחיים, אך ארשכיגל מפילה עליה הוראה: איננה מורשית לצאת מהשאול רק בתנאי שתשאיר אחריה תחליף לעצמה. איננה מסכימה, ויוצאת מהשאול כשהיא מלווה בשדים נוראיים, גם הם יצורים שבין האדם לאלים. איננה מטילה על בעלה דומוזי (תמוז) להיות מחליפה, והוא נידון לשהות חצי שנה בעולם התחתון, כשאחותו גשתיננה (אלת הגפנים) שוהה שם במחצית האחרת.
דומוזי (תמוז בבבלית ועברית) הוא אל הצמחייה ועבודת האדמה. תמוז, כמו שאמרנו, נשאר במצב בו הוא כלוא בשאול חצי שנה. תקופה זו היא הקיץ הלוהט, שמביא לכמישת הצומח והעלמות הירוקת. קינות שונות נכתבו אודות מותו השנתי של דומוזי, וטקסים סימלו את כליאתו בעולם התחתון ואת תקופת שחרורו. כוחו של דומוזי היה חלש יחסית לרוב שאר האלים, אך בני האדם הראו כלפיו כבוד גדול ודאגה גדולה, כל שנה מחדש נעצבים כשהוא נכלא וחוגגים כשהוא חוזר.
בגרסאות מאוחרות דומוזי איננו נכלא בשאול אלא מת ממש, וחוזר לחיים בסוף הקיץ – ממש כמו הצומח.
בצידי דרכים מאובקות - דווקא מצאה חן בעיני ההשוואה [אבל אני פריקית של מיתולוגיות...] אני חושבת שאבל על אובדן אמונה ותמימות הוא כאב, לא טוב יותר או פחות מכל כאב אחר - לא משנה אם אתה מונותאיסט או זקנה מקוננת לפני אלפיים שנה.
תגובות