אחותי לבשה לבן ויצאה אל הכרם.

הירח נמוך, לא סהור הוא הלילה.

בוודאי תחטף-תאסף עוד בטרם

יגיע, אדום וכבד, עד למעלה

אחותי לבשה לבן ויצאה למחולות,

התופים רועמים שוב בעומק הכפר:

בליל אב יוצאות בנות שילה הבתולות

לזכר קללה שהוטלה זה מכבר - -

אחותי בלבן. בעיניה אימה

וזוהר מוזר, שיכור ירחים.

יחפות הן רגליה על שחור אדמה

עת ליל תוגתה יבקשו הרוצחים –

גברי בנימין, הביטו לכרם!

לבנה מלאה מעלינו מחשה

כיום כן כאז, עת הוטל בכם חרם:

אף אחת, אף אחת לא ניתן לאישה..

זה אמצע החודש, זה לילה תמורות;

ניחמו השבטים על האח הקטן

בערב אחד אנו שוב מותרות

לזה שימהר ויהיה לחתן

***

..אחותי נעלמה. ונותר רק מקום

בהמון הרוקדות, והוא ריק ותמים.

בליל ט"ו באב, עוד שנה מהיום

אצא גם אני לחולל בכרמים - -

לא ביקשתי, לא לי ההמון החוגג,

קוללנו גם אנו, בנות כפר שילה!..

החתן, כשירח מלא ולועג,

הוא בן בנימין – שזאב על דגלו