[ליצירה]
קודם כל, הצד הטכני:
החרוזים לא תמיד מדוייקים, וחבל כי רוב הזמן זה דווקא בסדר. אמונה-תקווה, למשל,זה לא חרוז; לא מספיקה רק תנועה מסיימת כדי לחבר שתי מילים.
יש מקומות שהחריזהמאלצת את הטקסט - כלומר, מביאה לשימוש במילים/דימויים שאלמלא הכורח לא היה כאן שימוש בהם: אוֹתוֹ קַטַּע אִישׁ מִבְּנֵי עַמְרָם, למשל, צורם מאוד.הָעֹז , הַתְּעוּזָה וּמֵעַל הַכֹּל הַתִּקְוָה - צ"ל הפיחו ולא הפיחה. ואם הכוונה היא לעוז בלבד, הרי שזה צ"ל "הפיח".
הניקוד שגוי בהרבה מקומות. לבד מכך שאני לא רואה איך הוא תורם לטקסט - שלא מכיל מילים גבוהות יותר ממשלב בינוני למדי - ניקוד לא נכון פוגע בהערכה שלי לשיר, מיידית, כמו שגיאת כתיב. קַטַּע, למשל. ויש עוד.
סימני פיסוק נמצאים כמעט בסוף כל שורה, בלי קשר להאם צריך שם נקודה או פסיק. נקודה במקום הלא נכון, לדוגמא, קוטעת את הקריאה ואת המשמעות ובכלל, וחבל.
אני נגד האלהת אנשים באופן כללי, משני הצדדים. יהיו כאלה שיאמרו לך לשפוט את האדם על פי תוצאות מעשיו.
אני אישית בוחרת לחשוב שמדובר באדם שהיו לו כוונות טבות, והשאר לאלוהים.
בלי קשר לדעות פוליטיות למיניהן, שימוש במֵאוֹרֵנוּ, מַנְהִיגֵנוּ, נאור ואפילו שָׁאַף לְהוֹלִיכֵנוּ לְעֵבֶר הָאוֹר - אלה תיאורים... לא מאולצים, אבל נלעגים [לא מצאתי מילה טובה יותר], וההרגשה יותר של מזמור תפילה נוצרי.
המסקנה בסוף - שחוץ מהכרת טובה על המעשים שלו, צריך לבקש ממנו סליחה, כציבור - לא מובנת מהטקסט. שלא לדבר על זה שהפיסוק מעניק לבית משמעות אחרת לחלוטין.
[ליצירה]
אני לא מוכנה להשוות. שערה משערות ראשו של יהודי לא נפלה שם ארצה; ראיתי, למשל, את אחת הקינות שחיברו על גוש קטיף בכוונה לקרוא בבית הכנסת. איך אפשר בכלל להעמיד את הדברים אחד ליד השני?
[ליצירה]
קצת קשה לי להסכים עם זה. יש אנשים שכותבים בלי מאמץ, השקעה או התחשבות בקוראים שלהם; אניחושבת שמי שצריך להודות לו אלה דווקא הקוראים והמגיבים, שעשו מאמץ וקראו (או שרדו, מה שתרצי) יצירה (באין סיווג אחר) עד הסוף.
תגובות