[ליצירה]
אוהו. התשובה היא ברורה: כי צריך לעשות מצעד לפידים לנוער הכתום, ואז הכתום בטוח לא ידהה. נכון?
אמנם גם הציניות הממורמרת שלי לא תחזיר את הצבע הכתום לכהותו, אבל היא תעודד אותי לפעול בצורה מעשית, בעז"ה.
כואב הלב לקרוא. אכן דהה הצבע. דהתה הארץ.
ואכן כואב הלב לקרוע. מי יתן וכולם יבינו שהרוח לא ניצחה (חוץ מהקתרינה, שהיוותה את ניצחון הרוח על החומר במלוא משמעות הביטוי...) ושאם רוצים מלאי חולצות לא-קרועות בארון, כדאי לקחת את העניינים לידיים.
אמן.
[ליצירה]
רק עכשיו זכיתי לראות את היצירה הכל כך כואבת ונוגעת.מזדהה איתך כל כך בשאלה ובכאב ואולי עדיף שלא אוסיף מילים ותקראי בין השורות את מה שרציתי להגיד......
[ליצירה]
כתום? יש כתום ויש כתום
אני אוהב לחשוב על המהול באדום
זה שלעת ערב הולך ונעלם
והלב עומד עואב ונדהם
אך אל יאוש, יש עוד תקווה
מחר הכתום שוב יעשה לנו מחווה.
בשאיפה לחזרה לגוש ולשאר חלקי ארץ ישראל במהרה
[ליצירה]
לפי התגובות אני רואה שצריך הסבר.
" יש אמונה, לא אכנע, אשא אל שמיים תפילה.."
זה ודאי, הצדק עמכם, אסור לשקוע בייאוש חלילה.
ובכן-- כך הרגשתי באותו הרגע. זה הכל.
תודה לכם. תהיו חזקים גם בשביל אלה שלא כ"כ מצליחים..
תמי - זה לא ממש שיר. פשוט כתבתי מה שיצא, ולכן גם לא מסווג כשיר.. גם השורות והמילים הן לא ממש שיריות..
[ליצירה]
עוד אירוניה דקה שהבחנתי בה: לפני חודש היה הרבה יותר קשה ליהודים להיכנס לשם, כשהגוש היה עדיין בשליטה יהודית. אוטוטו מעבירים לשליטה פלשתינית- וכל המעוניין מקבל אישור כניסה. אחר-כך שיבואו החיילים שעצרו אותנו בדרך לחומש ויספרו לנו שהם רק רוצים לשמור עלינו מפני הערבים... נו, באמת...
עוד ישבו זקנים וזקנות... הפחד הגדול הוא שזה יהיה רק כשהנוער של היום יהיו זקנים וזקנות...
[ליצירה]
וואו.
זה ממש כתוב בטעם.
(טעם טוב, זתומרת..)
"ופה אני יושב, בין קפה לקפה
עם דף ועט ולב מתרפה
נפל בי הכח להרים את ראשי
עייף אנוכי
מדברים שביני לביני."
כל הקטע הוא בצורה פאסיבית - "דברים נכתבים", ואילו כשזה מגיע אליך אתה כאילו אקטיבי, אתה הפועל, אך למען האמת פעילותך נובעת מתשות הרוח, מעייפות ודלות החומר. נהדר!
אבל - "מהלך חיי נמצא בין התלמים"- סופו של דבר לא נמצא בידך. בצורה פאסיבית הוא פשוט שוכן בין התלמים. עד שיבוא בעל הנפשות ויטלטלנה.
נהדר. אהבתי עד מאוד!!