בועז, מה הבעיה לכתוב כך? כי זה לא צנוע? אז מה? אין מקום לבטא דברים לא צנועים? זה לא שירה?
זה הופך אותך לפחות טוב? פחות דתי? לא!! להיפך זה הופך אותך לאדם... אנושי.. עם תחושות רגשות... תחשוב על זה.
באשר ליצירה:
נהנתי לקרוא אותה.
תודה לך.
שיניתי מעט את דעתי מאז התגובה האחרונה
בתגובתי שאלתי האם זה בסדר לכתוב כך?
לא ידעתי. כאן יש מעט הרחבה מדעתי כיום.
תראי, אני לא חושב שצריך להדחיק דברים בכתיבה - זה הכי גרוע! בשירך את מבטאת משהו שיותר קשור,
לדעתי, לרעיון הגדול, ופחות לתיאור בן מצייר לבת על הגב. אני לא יודע מה רצית בדיוק לבטה בזה, זה תלוי איך מפרשים אותו. אולי זה חשוב שדוקא בן. אולי היה עדיף להשמיט אותו ופשוט לספר שהיא כתובה, אבל אז זה היה מודחק ולא מבטה אמת. גם זה היה מאבד מהעוצמה. לי הבן נראה דמות אלוהית שמציירת.
[ליצירה]
בועז, מה הבעיה לכתוב כך? כי זה לא צנוע? אז מה? אין מקום לבטא דברים לא צנועים? זה לא שירה?
זה הופך אותך לפחות טוב? פחות דתי? לא!! להיפך זה הופך אותך לאדם... אנושי.. עם תחושות רגשות... תחשוב על זה.
באשר ליצירה:
נהנתי לקרוא אותה.
תודה לך.
[ליצירה]
קצת באיחור
שיניתי מעט את דעתי מאז התגובה האחרונה
בתגובתי שאלתי האם זה בסדר לכתוב כך?
לא ידעתי. כאן יש מעט הרחבה מדעתי כיום.
תראי, אני לא חושב שצריך להדחיק דברים בכתיבה - זה הכי גרוע! בשירך את מבטאת משהו שיותר קשור,
לדעתי, לרעיון הגדול, ופחות לתיאור בן מצייר לבת על הגב. אני לא יודע מה רצית בדיוק לבטה בזה, זה תלוי איך מפרשים אותו. אולי זה חשוב שדוקא בן. אולי היה עדיף להשמיט אותו ופשוט לספר שהיא כתובה, אבל אז זה היה מודחק ולא מבטה אמת. גם זה היה מאבד מהעוצמה. לי הבן נראה דמות אלוהית שמציירת.
[ליצירה]
דווקא אני לא.
הרגשתי שזה משהו פחות מוחשי ויותר רעיוני.
איזושהי הרגשה מוזרה וקשה...
[ליצירה]
[ליצירה]
כבר קראתי בזמנו, כשפורסם. ועכשיו, בזכות ההפניה של אביב וסתיו, אני קוראת שוב, ושוב נהנית, ונדהמת מיכולות הכתיבה שלך.
פשוט נפלא.
(תודה לאביב וסתיו על התזכורת הברוכה.)
[ליצירה]
אז ככה:
קודם כל ממש שיר נחמד. הנושא אמנם קצת נדוש, אבל זה בהחלט כתוב יפה.
הסוף ממש מרגיז, למה הפסקת לשמור על חריזה? זה צורם.
עוד משהו שקצת הציק זה המרווח הגדול מדי (לטעמי) בין השורות.
[ליצירה]
חולקת עליך!
יש דברים שקשה להשתחרר מהם. הכאב הוא בלתי נשלט. לא קל להתנתק ממקרים כואבים, ואני בטוחה שהאדמה רוצה שנרבה בדיבורים אודותיה, פן תדעך וחלילה תשכח.
ופיות הצעירות - מדוע שנסתום? הן עבר עליהן הקשה שבמשברים, ולקרוא לארץ אהובה, מרפא השברים.
אז די לך, חבר יקר, ותן לנו לכאוב - עד מחר.
(ואולי גם הרבה אחרי).
תגובות