אתה זוכר שדיברנו?
נכון שזה היה מזמן, אבל מבחינתי, מאז אותו הערב הזמן ממש מתעכב, כאילו רק אתמול זה היה.
שאלת אם אני מוכנה. גימגמתי. לא ידעתי מה לענות. פשוט לא היה לי מה לענות. "מוכנה לְמה?" שאלתי, ואתה, הטחת ידך בראשך והצטערת.
תבין, לא התכוונתי לעשות את זה בכוונה. באמת שלא. זו היתה דרך של התגוננות.
אני יודעת שהכאבתי לך אז, ואני כל כך מצטערת על כך. אני לא יודעת אם אי פעם תסלח לי על זה.
לא דיברנו כבר הרבה זמן. כל לילה לפני השינה אני חושבת מה עשית היום, איפה היית, עם מי דיברת.
אתה כל כך חסר. במשך כל כך הרבה זמן היית חלק בלתי נפרד מחיי, ובבת אחת הכל נגמר. לא חשבתי, לא ידעתי שכך תגיב. האמת? אפילו קצת נבהלתי ממך.
אחרי שסיימנו לדבר, קמת והלכת. נשארתי שם, בפארק, עוד זמן רב. בחמש בבוקר אחי הגיע לקחת אותי, הוא רק התקרב אלי והניח יד על כתפי. לא הסבתי מבטי, כל כך רציתי שזה תהיה אתה, למרות שידעתי בתוך תוכי שלא תיגע בי. אבל בכל זאת. רציתי שזה יהיה אתה.
כשאחי ראה שאני לא מגיבה הוא הרים אותי מהדשא. העמיד אותי על רגליי ואמר "עכשיו, ספרי לי הכל". לא ידעתי מה לספר. בעצם, לא היה לי מה לומר. הנחתי ראשי על כתפו, ובכיתי.

כולם אומרים לי שהם רואים שאני מסתדרת בלעדיך. כולם מספרים לי שבהתחלה הייתי מאוד שבורה, אבל הם רואים שהשתקמתי.
מי הם לעזאזל? מה הם בכלל יודעים עלי?

אני רוצה שרק מישהו אחד ידע.
שאתה תדע.
לא השתקמתי. אני חושבת עליך. חולמת אותך. רוצה אותך. עכשיו, אחרי הרבה זמן, יש לי משפט אחד לומר לך:

"עכשיו אני מוכנה".

אתה חושב שזה מאוחר מדי?

בהרבה אהבה
ומתוך רצון אמיתי להיות
שלך.