בינות צוקים וגיא עברתי.
פסעתי בשבילים האלה, שאהבת כל כך.
לא חשבת למות למענם. ודאי שלא. אף אחד לא חושב למות למענם. אוהבים אנו את אדמתנו. אוהבים לפסוע לארכה ולרחבה. אוהבים להנות מזיוה. אוהבים לראות את שכינת ה´ בתוכה.
ואני, בינות צוקים וגיא עברתי.
פסעתי בשבילים האלה, שאהבת כל כך.
ובכל צעד ושעל שלי על האדמה, שמעתי את הדם המבעבע מתחתיה. ודמך זועק לי. שלא אשכח. ואני מתכופפת, מניחה תיקי על האדמה, מלטפת את האדמה ברוך, ומבטיחה לדמך, שאני כאן. אני כאן בגלל שלא שכחתי, ולא אשכח. ואני מתרוממת. ממשיכה בפסיעותיי על האדמה המקודשת. יודעת שכאן היו צעדיך האחרונים.
בינות צוקים וגיא עברתי.
פסעתי בשבילים האלה, שאהבת כל כך.
עם דמעות בעיניים פסעתי. אות לכך, שאותך לא אשכח.

לשמוליק, שאהב את האדמה. כל כך.