האמת, לא האמנתי שכף רגלי תדרוך שם שוב, תוך פרק זמן כה קצר. רק אחרי הגירוש הבנתי כמה נקשרתי למקום. והנה, אני כאן, שוב. מביטה ימינה ושמאלה, ובעיני מבצבצות הדמעות. רק לפני שבוע הכל כאן פרח וצמח. רק לפני שבוע נשמע קול צחוקם של הילדים החוזרים מהחוף, קול צחוקו של הנוער, היושב בפיצה ומעביר עוד ערב. ועכשיו... הכל עזוב. השממה אוחזת בכל. הבתים - עיי חורבות. החממות - יבשות וקמלות. מביטה מערבה, והים לועג לי. מזמן הוא לא היה נראה תכול כל כך, עכשיו, כאילו כדי להכעיס, גליו כה גבוהים, קצפו הלבן מדיף ריח מלוח. "איזו אירוניה", אני חושבת בליבי.
נוסעת ישר, עוברת עוד ישוב, מצלמת את השלט, מנציחה. מנציחה את העזובה. מציעה לחברה לטפס את איתי על אחד הבתים, וזו מגחכת בעצב. לטפס על אחד הבתים, משמעותו לעלות על גל ההריסות. המציאות צוחקת לנגד עיני. מסתכלת סביב, מרימה כדור ובוכה. בחורצ'יק אחר מרים קורקינט וצוחק. מדוע הוא צוחק ואני בוכה? אין תשובה. רוצה שהשמיים יבכו איתי, אך העונה לא ממש מתאימה. פתאום חשה מחנק. לא יכולה יותר להיות שם. רוצה לברוח, לצאת. לפני שבוע, רק לפני שבוע, הוציאו אותי בכוח, משכו, לא ריחמו, צעקו, דחפו, ואני נאבקתי, להישאר! להישאר! ועכשיו??? רוצה לצאת בעצמי? המחשבה הזו מטרידה אותי, מציקה לי. אני מנענעת בראשי חזק, כאילו כך תמוג המחשבה, תעלם ממוחי.
עולה על האוטובוס, מבקשת מהנהג למהר. (לברוח! פשוט לברוח!). יוצאים החוצה, כיסופים. כמה ערגתי במשך כל התקופה האחרונה להיות מעבר המחסום, כמה כספתי להכנס, לשבת שם. שם. ואילו עכשיו, רוצה לברוח, להתרחק. להתרחק. להתרחק.