סולמות מינוריים מתנגנים בראשי,

הייאוש שלאחר ההפסד,

קולות השבר בקולות הניצחון.

בכי ההספד,

לווית הקרובים – אחינו בדם,

השתלטות הדיכאון.

נותרנו רק אנו, אחי החרב –

זרקו את החנית.

הפצע השאיר את צלקת העצב –

התירו את חגורת הטבח.

שאבו נחמה מדימום השמיים לעת ערב –

וצאו למלחמה הסופית.

המכה הגלידה, הדם נקרש,

והנה פורץ הוא שוב,

כנביעה רותחת.

לעצור את המגיפה עוד נדרש,

ואולי הדם הסורר

אל ליבותינו ישוב.

נותרנו רק אנו, אחי החרב –

העירו אלה שעוד ישנים.

הסערה תכה גם במעוז הרוחות –

הסירו חומות, תקנו גשרים.

נותרנו רק אנו, אחי החרב,

נצא לשדה לקטוף אהבה ולחלקה ברבים.

נותרנו רק אנו, שונאי החרב,

נותרנו רק אנו,

ילדי הפרחים.