הגירוש היכה את נשמתי.
מתעוררת בלילות שטופת זיעה ורואה מדים מיוחדים, מדים ציוניים וכובע כחול, ציוני (כמה ציני).
והמדים והכובע גוררים אותי, כאילו אומרים "די לך! אין לך חלק בנחלת אבותייך!"
ואני זועקת לאבי שבשמיים, מתחננת שיושיע. שיושיע.
ואין מושיע.
אני עומדת בתפילה שמונה עשרה, עוצמת עיני ומפילה תחינתי לפניו "רצה ה' אלוקינו בעמך ישראל", ובאוזניי מתנגן לו השיר ומתחבר לשירים הקדושים ששרנו שם, ושוב התמונות חולפות, ואני מנסה להתרכז בתפילה. בוכה.
ואין מושיע.
תגובות