חפר כתב בזמנו על כותל שלא ראה חיילים בוכים.
כולנו יודעים לדקלם שהכותל ראה הכל..
אבל מה בין חיילים של שישים ושבע, של ששת הימים
לבין חיילים של תשס"ה, של התנתקות וקריעה.
ואני ראיתי.
חיילים בוכים. שוטרים כואבים.
כולם המומים.
וגודל הטרגדיה לא תישכח.
וכשחיילים רואים אלף בני נוער מאמינים,
שבאדמה מידבקים
הם בוכים
ואמרה לי חיילת
עצובה ונכלמת
"איך יסלח לי אלוקים? הרי גירשתי, והחרבתי והרסתי ממלכה לתפארת"
ולא היה בפי להשיבה דבר. רק התפללתי שיסלח.
כי הרי אנו עם אחד.
והכח המגורש, חיבק את רפיון הרוח של חסרי הכח המגרשים
וזעקתם עולה, עוברת את כל הרקיעים
ובשמי מרומים
כולם בוכים
ודמעות של מעלה של מטה, של הרוגים, של מגורשים של מגרשים
מתערבבות,
ונזרעות באדמה
ובשובינו
נבין,
כי זרענו
ועוד תקום ארץ אהובה.
תגובות