כתום.
אני עוצמת את עיני. רואה את הצבע הכתום מתנוסס מולי.
אך הוא אינו כתמול שלשום. אני רואה את הצבע הכתום מולי, והוא חיוור. והוא דהוי. ואני רואה את הצבע הכתום בעיני רוחי, ומנסה להבין, מדוע הוא כל כך רפה, וחלש, וחסר אונים.
ואני שואלת את עצמי, האם צבע יכול להיעצב. האם צבע יכול להקרע, כמו שנקרעת אדמה. כמו שנקרעת החולצה, בשעת קריעת האדמה.
אוחזת בסרט הכתום, הקשור לתיקי. אוחזת, ולא מרפה. הוא כמעט נחנק, מתחיל להאדים, ואני מחייכת לי. מחייכת לעצמי. איך הוא מתפתל, הסרט. מחליף צבעים.. אבל כתום יישאר כתום, וסרט יישאר סרט. ושואלת, "אם כך, מדוע ארץ לא נשארת ארץ?"
תגובות