[ליצירה]
ובכן, כרגיל, מתעלמים מההערות המעצבנות, למרות שהן כתובות בידי אומן.
כן, אולי יש כאלה שצוחקים ומלהגים, אבל לנו זה כואב. אנחנו בוכים על החורבן. בוכים בשביל כולם. גם בשביל מי שלא יודע לבכות כשצריך.
וגם כשחלילה ירצו לפנות את קדומים ובית אל אנחנו נעשה הכל (...) כדי לנסות למנוע.
ועד הרגע האחרון, כמו תמיד, נאמין.
פשוט נאמין.
[ליצירה]
אני ממש מבינה את ההרגשה.
לפעמים אנחנו בטוחים שיש מסביבנו חברים טובים, שנישאר בקשר לנצח, ואחרי רגע, נדמה כאילו ה"מצח" חלף... ופתאום נראה כאילו כלל לא היינו מעורים בחברה הזו, שחלפה.
היטבת לתאר את התחושה.
יהיה טוב! :)
תגובות