[ליצירה]
הרוח נושבת בי. היא נושבת ממני את המבטים שלהם, את האוויר המת, את הצפיפות והכבדות
היא נושבת מהר יותר ויותר,קרה, חודרת את כל כולי, מסירה את כל הרגשות, כל המחשבות, עד שאני רק צינור חלול, שבתוכו נושבת הרוח. וחושך גדול, מכל הכיוונים – לא החושך שלהם, הוא כבר נשכח.
היא נושבת בעוצמה סוחפת עד שלא ידעתי דבר מלבד הרוח, וידעתי שהיא תישאר בי לנצח.
וכבר לא אכפת מהגדולים ומהמבטים שלהם ומהחושך הקטן שלהם ומהמקומות הצפופים ולא אכפת אם יחפשו, אם ימצאו אם יחזירו. ולא אכפת אם בחוץ תפסיק הרוח לנשוב והכול ייראה כאילו החושך שלי לא קיים. אין בי פחד.
עכשיו הכל נעצר.
[ליצירה]
שלום אלישע
אני לא נוהגת כך
אני אומרת מה מפריע לי
ומה נהדר בעיניי
אם הדס תאמר לי שרק יוצרים שיחמיאו לה היא מכבדת
לא אגיב כשאחשוב שניתן משהו לשנות כדי להתקדם.
ערב טוב
אמילי
[ליצירה]
למה את יותר קטנה ממני? (אני רוצה את שירי היומולדת שלך לעצמי..)
חמש-עשרה וארבע שנים. מדויק לגמרי.
לא יכולה להגיד שהבנתי הכל. במיוחד לא הבנתי חלק מהפסיחות, ואת השורה האחרונה.
וגם - הסוגריים "[עד הבוקר]" נראים לי לא נצרכים..
ניצן
(צופה תגובה בנוסח "נצרכים מאד, זר לא יבין")
[ליצירה]
המצטרפת - ליורם תומר.
וקצת משלי:
אהבתי (כמובן...) את הסיום - מאוד חזק, אבל לא מתריס. הקיטוע של השורות נמצא במקומות הנכונים, ונעים לקרוא את זה.
אבל [ביקשת-קיבלת...]
כשחליתי הביאה דובדבנים
לפנקני באהבה
לפצות על הפרידה הראשונה
על איזו פרידה? למה המחלה היא פרידה ראשונה? קצת לא הגיוני. אני מבינה שה'לפצות על הפרידה הראשונה' משרת את הסיום; אבל הוא צריך גם לשמור על הגיון. [הליכה לגן, למשל, יכולה להיות פרידה ראשונה].
והדובדבנים - - -
נו, יש מילים שפשוט עושות לך את זה :)
שבת שלום.
[ליצירה]
בכמה מקומות החריזה מאלצת את הטקסט - לדוגמא מיתוק, מילה שלא שמעתי עליה; הכנסת כאן את השורש כך שיתאים לחרוז וזה צורם.
בעוד כמה מקומות החריזה לא מדוייקת, כדאי להקפיד. ועת=נקבה, ולכן צ"ל 'נוראה', לא 'נורא'.