[ליצירה]
הרוח נושבת בי. היא נושבת ממני את המבטים שלהם, את האוויר המת, את הצפיפות והכבדות
היא נושבת מהר יותר ויותר,קרה, חודרת את כל כולי, מסירה את כל הרגשות, כל המחשבות, עד שאני רק צינור חלול, שבתוכו נושבת הרוח. וחושך גדול, מכל הכיוונים – לא החושך שלהם, הוא כבר נשכח.
היא נושבת בעוצמה סוחפת עד שלא ידעתי דבר מלבד הרוח, וידעתי שהיא תישאר בי לנצח.
וכבר לא אכפת מהגדולים ומהמבטים שלהם ומהחושך הקטן שלהם ומהמקומות הצפופים ולא אכפת אם יחפשו, אם ימצאו אם יחזירו. ולא אכפת אם בחוץ תפסיק הרוח לנשוב והכול ייראה כאילו החושך שלי לא קיים. אין בי פחד.
עכשיו הכל נעצר.
[ליצירה]
שלום אלישע
אני לא נוהגת כך
אני אומרת מה מפריע לי
ומה נהדר בעיניי
אם הדס תאמר לי שרק יוצרים שיחמיאו לה היא מכבדת
לא אגיב כשאחשוב שניתן משהו לשנות כדי להתקדם.
ערב טוב
אמילי
[ליצירה]
למה את יותר קטנה ממני? (אני רוצה את שירי היומולדת שלך לעצמי..)
חמש-עשרה וארבע שנים. מדויק לגמרי.
לא יכולה להגיד שהבנתי הכל. במיוחד לא הבנתי חלק מהפסיחות, ואת השורה האחרונה.
וגם - הסוגריים "[עד הבוקר]" נראים לי לא נצרכים..
ניצן
(צופה תגובה בנוסח "נצרכים מאד, זר לא יבין")
[ליצירה]
*שני* חלונות. החריזה לא עובדת - אתה משנה מבנה באמצע, החרוזים לא שלמים. אולי כדאי לוותר על זה.
ולמה שלוש יצירות בבת אחת? המון חבר'ה עושים את זה, ונורא קשה לקרוא ולהגיב לכולן. [ומה בדיוק חשב לעצמו מי שהכניס היום את היצירה ה-42?! סליחה אני משתפכת אצלך, אבל הכנסת שלוש אז מגיע לך! הא! אל תקח ללב...]
[ליצירה]
אחד הדברים שהכי מפחידים.
ואולי בגלל הידיעה ש-
כן, משהו משתנה. הילדים הופכים למשהו אחר, שהוא לא בדיוק מהחיים האמיתיים אבל גם לא שייך יותר לשנים שלפני הגיוס. משהו שלפעמים מעדיף להשאר בתוך המערכת.. היא משנה אותנו, שורטת אותנו, אבל לפחות הגבולות ברורים. הרי יש פקודות, יש שליחות שמישהו אמר בקול.
[יש לי עוד חודש ודי. כן, אני מפחדת]