[ליצירה]
הרוח נושבת בי. היא נושבת ממני את המבטים שלהם, את האוויר המת, את הצפיפות והכבדות
היא נושבת מהר יותר ויותר,קרה, חודרת את כל כולי, מסירה את כל הרגשות, כל המחשבות, עד שאני רק צינור חלול, שבתוכו נושבת הרוח. וחושך גדול, מכל הכיוונים – לא החושך שלהם, הוא כבר נשכח.
היא נושבת בעוצמה סוחפת עד שלא ידעתי דבר מלבד הרוח, וידעתי שהיא תישאר בי לנצח.
וכבר לא אכפת מהגדולים ומהמבטים שלהם ומהחושך הקטן שלהם ומהמקומות הצפופים ולא אכפת אם יחפשו, אם ימצאו אם יחזירו. ולא אכפת אם בחוץ תפסיק הרוח לנשוב והכול ייראה כאילו החושך שלי לא קיים. אין בי פחד.
עכשיו הכל נעצר.
[ליצירה]
שלום אלישע
אני לא נוהגת כך
אני אומרת מה מפריע לי
ומה נהדר בעיניי
אם הדס תאמר לי שרק יוצרים שיחמיאו לה היא מכבדת
לא אגיב כשאחשוב שניתן משהו לשנות כדי להתקדם.
ערב טוב
אמילי
[ליצירה]
למה את יותר קטנה ממני? (אני רוצה את שירי היומולדת שלך לעצמי..)
חמש-עשרה וארבע שנים. מדויק לגמרי.
לא יכולה להגיד שהבנתי הכל. במיוחד לא הבנתי חלק מהפסיחות, ואת השורה האחרונה.
וגם - הסוגריים "[עד הבוקר]" נראים לי לא נצרכים..
ניצן
(צופה תגובה בנוסח "נצרכים מאד, זר לא יבין")
[ליצירה]
אתה כותב טוב, הטקסט זורם חלק. כמה בעיות טכניות, וכמה תוכניות (ואני לא באה לרדת על אף אחד :)
ברור לי שהוא 'פראייר'. אתה אומר את זה כבר בכותרת. הצלחת גם להציג כאן דמות שהיא, איך לומר, פראיירית. אבל מערכת היחסים ביניהם לא אמינה, ומוגזמת מאוד. כתרגיל א-עלילתי לעיצוב דמות זה מאוד טוב. כסיפור עם פואנטה זה מאולץ, מכיוון שהמצב שאתה מתאר הוא מאוד, מאוד מוקצן.
המשפט הראשון -לא הבנתי מי מדבר, אל מי ועל מה.
טכניים קטנים ומתקטננים שהפריעו לי: "הרבה טיט נדבק עליהם" - הם אוכלים בטון לארוחת ערב? שאריות אוכל, אולי. לא טיט.
"בהתאמצות מאוד מאוד גדולה" - תיאור מסורבל. מה רע ב'במאמץ רב'?
מנובל - צ"ל מנוול.
ו"בלי טיפת תודה" - זו האכלה בכפית. מרגישים אצלך חזק מאוד שהיא כפויית טובה, ומהבחינה הזאת בנית את הדמויות נהדר. בלי טיפת תודה זה ביטוי די קלישאתי, שאומר את מה שכבר הצלחת להעביר לי.
ושוב: הטקסט שלך כתוב חלק וזורם, הבניה של הדמויות - גם אם מוקצנת - עקבית ומשכנעת, למרות שהסצנה לא. ובהחלט הצלחת להעביר הרגשה של 'פראייר'... בהצלחה.